המשלחת הישראלית לאירוויזיון 2025 נחתה השבוע בבאזל, בצל הפגנות וקריאות להחרים את ישראל בתחרות האירופית בשל המלחמה המתנהלת בחזיתות עזה, לבנון וסוריה. זו לא הפעם הראשונה, או האחרונה, ב-52 השנים מאז הצטרפותנו לתחרות, שבה המשלחת שלנו מתמודדת עם מחאות וביקורת.
כישראלים, כמובן שהתגובה האוטומטית שלנו היא לקוות שהתאגיד ימשיך לשלוך נציגים ישראלים לתחרות, ולו כדי להראות לאירופים שאיננו נכנעים ללחצים. אבל במקביל, חשוב לנהל דיון רציני בשאלה בשביל מה בעצם אנחנו צריכים את זה והאם יש טעם להמשיך. אז ביקשנו מגרוק לנסח עבורנו באופן אובייקטיבי את הטיעונים בעד ונגד המשך ההשתתפות הישראלית באירוויזיון, והתערבנו בעיקר כדי להוסיף הקשרים.
הטיעונים בעד המשך ההשתתפות הישראלית
האירוויזיון כפלטפורמה תרבותית ולא פוליטית
התומכים בהשתתפות ישראל מדגישים כי האירוויזיון הוא אירוע מוזיקלי, ולא תחרות בין ממשלות. איגוד השידור האירופי, המפקח על התחרות, קבע כי תאגיד השידור הציבורי (כאן) עומד בכל כללי התחרות, כפי שנקבע ב-2024 עבור השיר "Hurricane" של עדן גולן ושוב השנה עבור השיר “New Day Will Rise” של יובל רפאל.
הטיעון הוא שהדחת ישראל תהיה צעד פוליטי, שיסתור את עקרון "United by Music” (“מאוחדים על ידי המוזיקה") שתחתיה נערכת התחרות בשנים האחרונות. התומכים טוענים כי התחרות מציעה הזדמנות לפרגן לתרבות הישראלית, כמו השיר "Toy" של נטע ברזילי, שקידם מסרים של העצמה אישית. נציין כי בטיעון זה, האיגוד יכול להיתלות באילנות גבוהים, שכן גם תחרויות ספורט בינלאומיות ממשיכות לאפשר את השתתפותם של נציגים ישראלים למרות המלחמה, בשל העובדה שמדובר בתחרויות שאינן פוליטיות.
השתתפות כגשר לדיאלוג ושלום
רבים טוענים כי השתתפות ישראל מאפשרת דיאלוג תרבותי וחשיפה חיובית של המדינה. ב-2009, כידוע, ייצגה אותנו מירה עוואד הערבייה-ישראלית לצד אחינועם ניני עם השיר "There Must Be Another Way", שקרא לשלום. אמנים כמו אולי אלכסנדר, נציג בריטניה בשנה שעברה, טענו כי נוכחות בתחרות מאפשרת לקדם מסרים של שלום ודו-קיום, וכי חרם תרבותי עלול רק להעמיק את הקיטוב ולחזק את הקיצונים במקום לקרב בין עמים. השתתפות ישראל גם מאפשרת להציג את המגוון התרבותי של המדינה, כולל קהילות להט"ב ומיעוטים, כפי שעשתה משיאת המשואה הטרייה דנה אינטרנשיונל ב-1998.
הצלחה היסטורית וזכות לגיטימית
ואם כבר הזכרנו את דנה, כמובן שארבע הזכיות שלנו (1978, 1979, 1998 ו-2018), ו-50 שנות חברות באיגוד השידור האירופי, מהווים טיעון בעד המשך ההשתתפות, שכן הדחת ישראל כעת תיחשב לאפליה וצביעות – במיוחד לאור העובדה שטורקיה מעולם לא נפסלה על אף הכיבוש המתמשך שלה בצפון קפריסין, והשתתפותה של אוסטרליה, שרחוקה מאירופה הרבה יותר מאיתנו.
חופש הביטוי והגנה על אמנים
איגוד השידור האירופי דוגל בחופש הביטוי ומתנגד להטרדה של משתתפים, כפי שהצהיר ב-2024 בתגובה להתקפות ברשתות החברתיות נגד עדן גולן. התומכים טוענים כי הדחת ישראל תפגע באמנים כמו יובל רפאל, שלמרבה האירוניה שרדה טבח אכזרי מאין כמוהו רק כדי ששלטים פיראטיים וגראפיטי על קירות בשווייץ ירמזו שאיכשהו היא הרוצחת. ענישה של אמנים על רקע פעולות ממשלתם נתפסת כבלתי הוגנת ומנוגדת לערכי התחרות.
הטיעונים נגד המשך ההשתתפות הישראלית
הסכסוך מול הפלשתינים והאחריות המוסרית
המתנגדים טוענים כי השתתפות ישראל בתחרות בזמן המלחמה בעזה, שבה נהרגו לפי טענות משרד הבריאות החמאסי מעל 35,000 מתושבי הרצועה, סותרת את ערכי השלום של התחרות. קבוצות כמו Queers for Palestine (שכמו שאומר דאגלס מאריי, מאוד שונה מ-Palestine for Queers) ומאות אמנים קראו בשנה שעברה להחרים את התחרות כל עוד ישראל משתתפת, בטענה שזהו "נרמול" של פעולות צבאיות. מחאות המוניות במלמו, בהשתתפות פעילים כמו "ילדת האקלים" גרטה תונברי, הדגישו את הזעם הציבורי על הכללת ישראל.
סטנדרטים כפולים לעומת רוסיה
המתנגדים מצביעים על הדחת רוסיה מהתחרות ב-2022, לאחר הפלישה לאוקראינה, כתקדים לפסילת מדינה מהאירוויזיון על רקע אירועים פוליטיים. לטענתם, ה-EBU מפגין סטנדרטים כפולים בכך שהוא מאפשר לישראל להשתתף למרות פעולותיה הצבאיות, בעוד השתתפותה של רוסיה נעצרה במהירות. המבקרים טוענים כי ה-EBU נכנע ללחצים כלכליים, כולל חסויות מחברות ישראליות (נותנת החסות המרכזית של האירוויזיון בעשור האחרון, Moroccanoil, היא חברה ישראלית במקור).
האשמות ב"פינקוושינג"
קבוצות כמו תנועת ה-BDS טוענות כי ישראל משתמשת באירוויזיון ככלי תעמולה ל"פינקוושינג" – הצגת עצמה כמדינה פרוגרסיבית כלפי קהילת הלהט"ב, כדי להסיט את הביקורת ממדיניותה כלפי הפלסטינים. ניצחונה של דנה אינטרנשיונל ב-1998, למשל, שימש להציג את ישראל כמתקדמת, אך מבקרים טוענים כי הדבר מסתיר הפרות זכויות אדם, וקבוצות להט"ביות טוענות שהמדינה אף מנצלת בכוונה את הסובלנות של האירוויזיון כדי להסתיר על ידי שליחת נציגים להט"בים מדיניות של אפליה בפועל נגד הקהילה בארץ.
השפעה על האווירה התחרותית
המחאות נגד ישראל, כמו אלה במלמו בשנה שעברה, יצרו אווירה מתוחה, שפגעה בחוויית התחרות. המתנגדים טוענים כי נוכחות ישראל הופכת את האירוויזיון מאירוע חגיגי לזירה של מתיחות פוליטית, עם אבטחה כבדה וחששות לביטחון המשתתפים. גופי שידור כמו RTVE הספרדית קראו השנה לדיון פתוח בנושא, בטענה שהמשך השתתפותה של ישראל מעורר מחלוקות שפוגעות ברוח התחרות.
סכנה יקרה
משחר השתתפותה באירוויזיון, המשלחת הישראלית תמיד היתה שונה מאחרות. נציגינו לאורך השנים הודו כי התקשו ליהנות מהתחרות כמו נציגי מדינות אחרות, בשל ההתרעות הכמעט נצחיות שהובילו לסידורי אבטחה כבדים סביבם.
התאגיד מעולם לא פרסם את המחיר הכספי של אבטחת נציגינו באירוויזיון, אך לפי גלובס, ב-2019 טענה טלי אשכולי ז”ל, המפיקה האגדית של אירועי האירוויזיון בישראל (התחרות עצמה, הקדם ומסיבות קשורות), כי עלות ההשתתפות היא 1.55 מיליון שקל למשלחת, ובשנתיים האחרונות קשת (המממנת את המשלחת במסגרת הסכם עם התאגיד) משלמת כ-3.5 מיליון שקל על המשלחת. מכאן, שלכאורה האבטחה לבדה עולה כ-2 מיליון שקל (שכן המחיר הזהה בשוודיה ובשווייץ סותר כל אפשרות לטעון שהמחיר השנה גבוה בשל המדינה היקרה שבה נערכת התחרות).
אמנם, כרגע הסכום הזה משולם ע"י חברה מסחרית, אך בשנים אחרות (למשל, ב-2023, כשהתאגיד בחר את נועה קירל בלי עזרה מערוץ מסחרי, ועלויות המשלחת הסתכמו בכמעט 4 מיליון שקל) הוא שולם על ידי התאגיד – כלומר על ידי כספי מסים. לא בטוח כמה ישראלים, שגם כך אינם אוהבים את המחשבה שהתאגין ממומן בלפחות 700,000 שקל בשנה על חשבונם, ישמחו מהעובדה הזו.
בשורה התחתונה: שאלה של עדיפות
הדיון על השתתפות ישראל באירוויזיון ממחיש את האתגר של שמירה על אירוע "לא פוליטי" בעולם שבו מוזיקה ופוליטיקה שלובות זו בזו לעיתים קרובות. מצד אחד, התומכים רואים בתחרות הזדמנות לקדם תרבות מגוונת ולהציג סיפורים אישיים, כמו זה של יובל רפאל, ששרדה את “מיגונית המוות”. מצד שני, המתנגדים טוענים כי הכללת ישראל מנרמלת סכסוך אלים ומערערת על ערכי השלום של התחרות, וכי ההשתתפות שלנו מהווה עול כלכלי ולא בהכרח מוצדק תרבותית.
איגוד השידור האירופי, שדבק בעמדה כי התחרות היא בין גופי שידור ולא בין ממשלות, מתמודד עם לחצים הולכים וגוברים, כפי שמעידות קריאות רשויות השידור בספרד, איסלנד וסלובניה השנה. נראה שהשאלה שתכריע את הדיון תהיה תמיד נכונותם של התאגיד וקשת לממן את השידור וההשתתפות – ואלה, כידוע, שיקולים שנובעים מרייטינג ופרסום, ומתעלמים לחלוטין ממלחמות ופוליטיקה.
