(צילום: עודד קרני) | צילום:
ספורט 5
אוטופיה שהיתה, ואיננה עוד. מכבי חיפה של ליגת האלופות (צילום: אלן שיבר) | צילום:
ספורט 5
365 ימים עברו, ועדיין קצת קשה להאמין. שנה עברה מאז היום הקשה בתולדות המדינה, בוודאי בימי חיי, אבל כנראה גם בכלל – ה-7.10 הוא צלקת על הלב, ויום ששינה הכל, בכל תחומי החיים. וכמו תמיד, גם הספורט – בתור משהו שנע בין משל לחיים לבין החיים עצמם, הושפע מאוד משנה של מלחמה ארוכה.
אין ספק שהספורט הישראלי נאלץ להתמודד עם אירוע שכמותו עוד לא ידע – בשילוב שבין הפגיעה הקשה בבסיסי האוהדים של הקבוצות, ההפסקות הארוכות ודחיית המשחקים המתמשכת, ומעל הכל – מה שבעיניי הוא פיצוץ הבועה שהקיפה את הספורט הישראלי מתוך הסביבה המאתגרת והקשה של ישראל. כפי שמלחמת "חרבות ברזל" אינה עוד מבצע צבאי של ישראל בעזה או לבנון, משהו שחווינו בעבר לא אחת – ברור שגם מה שעובר על הספורט הוא חסר תקדים.
מעל הכל, מרחפת סוגיית הזרים – שמשהו עמוק נשבר בברית איתם. לא סתם, רוב הזרים הגדולים והיקרים שהגיעו לכאן לפני המלחמה – כבר לא כאן. מפליסיו מילסון וצ`ארון שרי עד וייד בולדווין ולורנזו בראון, העידן שבו קבוצות ישראליות הצליחו עם הרבה כסף להנחית לכאן זרים ברמה אירופית גבוהה, נגמר לפחות לטווח הקצר – אם לא לטווח הארוך.
הדיל שהקבוצות הציעו לזרים, והזרים קיבלו בשמחה, היה ברור: תל אביב כנכס אסטרטגי (וזה לא משנה אם הזר שיחק בחיפה או בבאר שבע) – עיר שהיא מושלמת לשחקן שמגיע מארצות הברית, כזו שמשלבת מזרח ומערב בצורה מושלמת: מצד אחד, יש בה אקלים מזרח תיכוני, על חוף הים – מה שהזרים כנראה לא יקבלו במדינות בסדר הגודל הישראלי (כשהאלטרנטיבות הן תל אביב או, לצורך העניין, וילנה או בלגרד – הבחירה במזג האוויר המקומי מובנת).
ומן הצד השני, היא עיר שמדברת "מערבית" שוטפת – חנויות באנגלית, מותגים בינלאומיים וגם אופי קוסמופוליטי (ראה מצעד הגאווה שמשך לכאן תיירים מכל העולם, או האירוויזיון שאירחנו רק לפני חמש שנים), יחסית לאיזור וגם למדינה שהיא נמצאת בה. כל זה נתן לשחקן הזר הממוצע שהגיע לכאן את הטוב מכל העולמות – גם מזג אוויר נוח וחם יחסית, וגם משהו שמאפשר חיים מערביים. ואז בא ה-7.10, ומשהו עמוק נשבר.
כי גם אם דיברו עם הזרים על המצב הבטחוני, הקייס מולם היה כתוב היטב: כן, מדי פעם יורים לתל אביב, אבל בסופו של דבר יש כיפת ברזל, וגם הסבבים מול עזה תמיד היו קצרים יחסית. מבצע "שומר החומות" נמשך בסך הכל 12 ימים. מבצע "עלות השחר", הסיבוב האחרון מול עזה, נמשך שלושה ימים בלבד. עוד לא חווינו אירוע מול עזה שהיה כל כך משמעותי – מבצע שנמשך יותר משנה, כשככל שהזמן עובר – עוד ועוד חזיתות מצטרפות.
ואת ההשפעה אפשר לראות באופן דרסטי על שתי קבוצות שהצליחו מאוד לאחרונה: מכבי חיפה של ברק בכר, שהגיעה לשלב הבתים בליגת האלופות לפני שנתיים (שישה זרים שפתחו נגד פ.ס.ז` בסמי עופר – כולם כבר לא חלק מהקבוצה); ומכבי תל אביב של עודד קטש, שהגיעה לפלייאוף היורוליג בשנתיים האחרונות – והתפרקה בקיץ האחרון, עם העזיבות של בראון, בולדווין, קולסון וג`וש ניבו. ואם בארזים רוויי הכסף נפלה השלהבת הזאת, מה יגידו אזובי הקיר מחדרה ומריינה?
אספקט נוסף שבו המלחמה השפיעה מאוד היא ההחלטה של אופ"א – בהשפעת המצב הבטחוני – להוציא את המשחקים מישראל. דווקא בתחום הזה, יש לנו תקדים – בתקופת אינתיפאדת אל אקצה, משחקי הכדורגל יצאו מישראל לפרק זמן של כמעט שנתיים. ורק השתככות האינתיפאדה – ואולי גם ההתנתקות ברקע – הצליחה להחזיר את המשחקים בספטמבר 2004. אגב, אז זה לא מנע מהקבוצות להצליח מקצועית (הפועל ת"א ניצחה את מילאן ב-GSP בקפריסין, וכך גם הקמפיין האגדי של מכבי חיפה בצ`מפיונס ב-2003). אבל גם כאן, ברור שאנחנו במצב אחר.
הטיסות התכופות, זה ברור, פוגעות מאוד הן ביכולת המקצועית – אפשר לראות את הירידה ביכולת של מכבי ת"א בכדורגל, בשל כך; וגם באטרקטיביות מבחינת הזרים – ברור שחלק מה"סלינג פוינט" שעמד מול הזרים הוא הקהל הביתי ביד אליהו או בסמי עופר, וכשהוא לא משחק באירופה – והאלטרנטיבה היא מגרש נייטרלי וכיסאות ריקים (בין אם זה בלגרד או הונגריה), ברור שהאטרקטיביות פוחתת.
ויש זרם עומק נוסף, ולא פחות חשוב – והוא האווירה בתוך הליגה. לאורך שנים, הכדורגל הצליח לשמר לעצמו איזושהי בועה מוגנת ממגמות שליליות בחברה הישראלית. נדמה שגם כאן, הסדק שנפער הוא כואב – דרך פרשיות כמו "פרשת השלט" או דיא סבע במכבי חיפה, או התקרית המצערת שראינו במשחק בין הפועל ב"ש לבני סכנין. במובן מסוים, זה אפילו הגיוני – לאור הטראומה שחווינו, העצבים מאוד רופפים. ואת זה ייקח זמן להרגיע.
זה המחיר של האירוע שאנחנו חיים בתוכו – אפשר להגיד, בהחלט, שהמחיר שווה את מה שנוכל להשיג בסוף הדרך. אבל התוצאה היא ש"כיפת הברזל" שנוצרה סביב הכדורגל, והגנה עליו מהבעיות ומה"שכונה" הבעייתית שאנחנו נמצאים בתוכה – נסדקה. וכעת נשאר רק לשאול האם, מתישהו בשוך המלחמה הזאת, נוכל לבנות אותה מחדש.
