הרוחות בישראל סוערות בעקבות אירועי משחק הסופר־קאפ האירופי בין פריס סן ז'רמן לטוטנהאם ביום רביעי בעיר אודינה באיטליה. שעות לפני המשחק אופ"א הודיעה על טקס שיתקיים בהשתתפות ילדים מאזורי סכסוך שונים בעולם, ובהם שני ילדים פלשתינים עזתים, טאלא (12) ומוחמד (9), המקבלים טיפול רפואי באיטליה, אחרי שנפצעו ואיבדו את שני הוריהם במלחמה בעזה.
בטקס לפני המשחק נפרש שלט ענק על הדשא שנשא את הכיתוב "הפסיקו להרוג ילדים, הפסיקו להרוג אזרחים". בסיום טאלא ומוחמד גם העניקו את המדליות למנצחים. עבור רבים ברחבי העולם בטקסים האלו, אופ"א נקטה עמדה בכל מה שקשור למלחמה בעזה.
אין איך להפוך את זה. המוות של הכדורגלן העזתי סולימאן אל־עובייד, ביום רביעי שעבר בסמוך למרכז חלוקה של סיוע הומניטרי בחאן יונס, הזיז מחט רצינית בעולם הכדורגל והפנה את הפוקוס מחדש למתרחש בעזה. ביום שישי בערב אופ"א פרסמה באופן חריג הודעה על השחקן, למרות שמעולם לא השתתף במפעלי אופ"א. בשבת מוחמד סלאח, שחקן ליברפול, צייץ את הפרסום של אופ"א ושאל: "תוכלו להגיד איך הוא נהרג, איפה ולמה?" ומכאן – המבול.
מי גינה את חיזבאללה?
בעוד צה"ל הודיע ביום ראשון כי "מבדיקה ראשונית ומעמיקה לא מוכרים נפגעים כתוצאה מירי צה"ל במרחבי מרכזי החלוקה ברצועה ב־6 באוגוסט 2025", בני המשפחה של השחקן ששהו עימו בעת האירוע טוענים אחרת. אבל בין יום רביעי ליום ראשון התחיל מאמץ גדול ברשתות הערביות להקביל את המוות של אל־עובייד למותם של דייגו ז'וטה ואחיו אנדרה סילבה בתאונת דרכים בחודש שעבר, במטרה להפוך את המקרה לטרנד תקשורתי גלובלי שיוצא דרך הכדורגל. וזה הצליח. בענק.
ביום שני אופ"א כבר הודיעה על שיתוף הפעולה עם ארגוני סיוע הומניטריים בעזה, והשיא הגיע בטקס ברביעי. באופן מעניין אופ"א הודיעה על הטקס שעות ספורות בלבד לפני המשחק, וההתאחדות הישראלית לא קיבלה כל הודעה מוקדמת על הדבר (בדרך כלל, על אירועים וטקסים כאלה מודיעים כמה שבועות מראש ובתפוצה רחבה). השתלשלות העניינים והאירועים לא מותירה הרבה מקום לספק: אחרי שנתיים של מלחמה, אופ"א, הכדורגל האירופי, לראשונה מאותת ואף לוחץ על ישראל: הפסיקו את המלחמה.
אבל אפשר גם להסתכל על כך אחרת. להתמקד בכך שהמסר הכללי שהופיע בשלט כוון גם לחמאס, גם לחיזבאללה, גם לרוסיה ולכל מי שמעורב במלחמות שבהן נהרגים ילדים ואזרחים חפים מפשע, ולא בלעדית לישראל.
אפשר, אבל זה יהיה להתעלם מהעובדות בשטח: אחרי שנתיים שבהן שינוי זוארץ, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, הצליח הרבה בזכות קשריו הטובים באופ"א לשמור על ישראל מאיום ההרחקה, מאמץ שעמד אל מול תנועת ה־Show Israel the Red Card שקהלי אירופה נתנו לה במה אדירה במהלך העונה הקודמת – בסוף מוות של כדורגלן בעזה הוביל למה שראינו ביום רביעי על הדשא באודינה.
כישראלים זו סיבה לדאגה, וגם לכעס. לא בגלל המסר הקורא להפסקת מוות של חפים מפשע, דבר שרבים חייבים להסכים עליו, אלא כי המקרה הזה מבליט את הסטנדרטים הכפולים של אופ"א, שפעם אחר פעם התעלמה מאירועים דומים למותו של סולימן אל־עובייד שקרו בישראל – כזכור, מדינה חברה בארגון.
לא אחרי 7 באוקטובר; לא לזכר ליאור אסולין ז"ל שאף שיחק והשתתף במפעלי אופ"א אחרי שנרצח על ידי מחבלי חמאס; לא כאשר נהרגו 12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס מטיל חיזבאללה; וללא אזכור אחד של החטופים הישראלים, שרק בשבועיים האחרונים התפרסמו סרטוני זוועות על מצבם הקשה בשבי חמאס. פשוט כלום.
ואם כל זה לא מספיק, אמש אופ"א לא הרשתה למשפחתו של החטוף רום ברסלבסקי להכניס שלטים הקוראים להחזרתו למשחק הביתי של בית"ר ירושלים מול ריגה במוקדמות הקונפרנס ליג, שנערך בפלוישט, רומניה.
הכוח של אל־חלאיפי
הדברים האלה לא קורים בוואקום. ההשפעה של קטאר, ומדינות מפרציות נוספות, על אופ"א והכדורגל האירופי בכללותו היא אדירה. זה לא יהיה מופרך לומר שלנאסר אל־חלאיפי, היו"ר הקטארי של פריס סן ז'רמן, אלופת אירופה ומי שזכתה בשבת בסופר־קאפ, יש יותר כוח והשפעה מאשר לנשיא אופ"א אלכסנדר צ'פרין.
למעשה, הוא האיש החזק ביותר בכדורגל האירופי. הכסף של קטאר, ערב הסעודית, איחוד האמירויות משפיע, משנה ומתווה הלך רוח מסוים, שמסייע לאינטרסים שלהן. בכללם גם המלחמה בעזה.
חשוב לציין כי לא רק הישראלים לא מרוצים מהאקט הזה של אופ"א. קולות בעולם הערבי ובשמאל המערבי הביעו כעס על כך שהארגון לא נקט קו תקיף יותר וציין את ישראל כאחראית למותם של ילדים ואזרחים, ובהם גם אל־עובייד.
כל עוד המלחמה נמשכת באופן שבו היא מתנהלת, הקו הזה צפוי להימשך. לא מן הנמנע שאם וכאשר קבוצות ישראליות יתחרו בשלבים מאוחרים יותר באירופה, נראה שלטים כאלו מטעם אופ"א גם במשחקים שלהן – כמו שהיה לטובת אוקראינה בזמנו. זה עלול לקרות כי להמשך המלחמה יש מחיר, ומה שקרה ברביעי באודינה זה מחיר, קטן, שישראל תיאלץ לשלם.
מתחילת המלחמה בעזה רבים בעולם השוו בין ישראל לרוסיה, כחלק מקריאה להשעות את ישראל מארגוני הכדורגל והספורט הבינלאומיים, כמו שקרה לרוסים יומיים וחצי אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה. כאן נעוצה התקווה – בניגוד לרוסיה, שפלשה לאוקראינה ללא פעולה אוקראינית מוקדמת, ישראל התעוררה בבוקר אחד ב־7 באוקטובר 2023 עם אלפי מחבלים בשטחה, עם מעשי טבח שהובילו למותם של 1,200 איש, ובהם גם ילדים, נשים וזקנים. על זה אי אפשר להתווכח.
כמו כן, לישראל יש המון מזל שארצות הברית עדיין לצידה. זה כוח אדיר, שבעולם המערבי שווה המון. הבעיה היא שמהתנהלות אופ"א אפשר להבין שהסיפור ששאר העולם, וחלק משמעותי באירופה, בוחר להאמין לו הוא לא הסיפור הישראלי.
מבחינה רשמית, מעמדה של ישראל באופ"א עדיין יציב, אבל הוא רגיש ושברירי מאוד. עם מומנטום שלילי ביותר ברמה התקשורתית־ציבורית, הוא כן ספג מהלומה ברביעי.
אם המלחמה תימשך, גם להתאחדות לכדורגל, עם כל הרצון הטוב, לא יהיה הרבה מה לעשות בנדון. אם המלחמה תימשך, יפתיע אם לא נראה עוד מחוות כאלו ברמות ובתצורות משתנות – משלטים על הדשא לפני משחקים ועד פעולות אקטיביות של שחקנים, קבוצות, התאחדויות שפשוט לא יאפשרו את המשך ההתחרות של קבוצות ונבחרות ישראליות במסגרת הזו.
הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם
כי אם ההתאחדות האירופית בכבודה ובעצמה שמה את זה על הדשא, למה שקבוצה רנדומלית מפולין, מצרפת, מספרד או מגרמניה לא תשים?
