אדוות רבות יש לה למלחמה בת השנה וחמשת החודשים, אך אחת הגרועות שבהן היא ההרעשה הארטילרית שאזרחי ישראל חווים מבוקר עד ליל, כל ימות השבוע. אינני מדבר על קולות התותחים בגזרות השונות וגם לא על קולות היירוטים והטילים. הכוונה היא להרעשה החדשותית. כותרת רודפת כותרת, פרשה רודפת פרשה – מה שעיקר את האפשרות ללבן כל נושא לרוחב היריעה. בין אם מדובר בסוגיה בליבת המערכה כמו החטופים או חידוש הקרבות ברצועה, ובין אם מדובר בנושאים החוקתיים שעל הפרק.
רק השבוע חודשה הלחימה בעזה, מאות אלפי מילואימניקים בכוננות, משפחות החטופים חוששות, רבים יצאו להפגין נגד הממשלה, בן גביר חזר לקואליציה, החרדים התקפלו ודחו את האולטימטום על חוק הפטור מגיוס, שני חשודים עוכבו לחקירה בפרשת קטאר, נכון לכתיבת שורות אלה הממשלה נערכת להתכנס כדי לפטר את ראש השב"כ, בראשון יחל תהליך הדחת היועמ"שית. איך אפשר לדון ולהתווכח בנושאים האלה ובסוגיות אחרות שלא הזכרתי בצורה רצינית?!
מי שנהנה מהמהומה הוא בדרך כלל השלטון שיוזם את רוב המהלכים. נתניהו יכול לנצל את הבוקה ומבוקה להנעת מהלכים שחומקים מהעין. או לכל הפחות לא זוכים לתשומת הלב שהיו מקבלים בעיתות שגרה.
האסטרטגיה הזו לא נעשית במכוון על ידי הקואליציה מול הציבור, אך היא בהחלט ננקטת מול בג"ץ. מקורות בממשלה מספרים כי בליץ החקיקה המשפטית הכולל שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, בחירת נציב תלונות הציבור על השופטים על ידי ועדה עם פוטנציאל לרוב קואליציוני ופיטורי היועמ"שית הוצמדו אחד לשני בזמן קצר בכוונת מכוון.
הרעיון: להעמיד את העליון על קרני הדילמה לבחור באיזה מהלך הוא מתערב לפסול או להגביל במסגרת העתירות שיוגשו או הוגשו נגדם. הנחת המוצא בממשלה, שכידוע מייחסת לשופטים גם מניעים ציבוריים ופוליטיים, היא כי בג"ץ יצטרך "לבחור את המלחמות" שלו ולא יתערב בכל חוק או הליך פיטורים. אל אוסף החקיקה המשפטית הצטרפו גם פיטורי ראש השב"כ וחזרתו של בן גביר – עוד שתי סוגיות שלגביהן היועמ"שית הביעה עמדה מנוגדת להחלטות הממשלה ובג"ץ צפוי להידרש אליהן. ביחס לשניים האחרונים לא היה תכנון סדור בקואליציה להצמיד אותם לאותה תקופת זמן במסגרת האסטרטגיה מול השופטים, אך בהחלט מדובר במהלכים שתורמים לכך. בג"ץ יידרש לשורה ארוכה של החלטות, כאמור, בממשלה מקווים שלאור המסה שהצטברה, חלק מהמהלכים יצליחו "לחמוק" מאותה ביקורת שיפוטית. לא בטוח שההנחה הזו תתברר כנכונה.
רב הנסתר על הגלוי בפרשת קטאר. מה שבטוח הוא כמה עובדות פשוטות. לוביסט קטארי שילם באמצעות איש עסקים ישראלי כסף לאלי פלדשטיין. פלדשטיין טוען שהכסף הועבר לו במסגרת משכורתו על עבודתו בלשכת רה"מ לאחר שלא קיבל משכורת ממשרד רה"מ שכן לא עבר סיווג, וכי לא היה לו מושג מה מקור הכסף ובטח לא אם הוא מגיע מלוביסט קטארי. שמו של יונתן אוריך, היועץ המקורב מאוד לנתניהו, הוזכר כקשור בפרשה וכן שמו של שרוליק איינהורן שהיה גם הוא יועצו של נתניהו בעבר.
יש עוד עובדה ברורה – פלדשטיין עבד למען נתניהו. זה לא משנה אם הוא קיבל כסף מהמדינה או בדרך אחרת. כמו כן, כל עיתונאי יודע כי פלדשטיין קיבל הוראות מאוריך, וגם ניתן לראות זאת בפרשת המסמכים המסווגים שפלדשטיין שוחח עליהם עם אוריך. עכשיו תעשו אחד ועוד אחד.
לא ברור עדיין מה יהיה ואם יהיה אספקט פלילי לאירוע, או עד כמה רה"מ מעורב או ידע. באשר לזה רשויות החוק מחויבות לעשות את עבודתן. אך במישור הציבורי והערכי יש מספיק שאלות. העובדה שנתניהו לא מתייצב מול הציבור במסיבת עיתונאים לענות על שאלות בנושא היא זלזול עמוק בציבור. במקום זה הוא מסתפק בציוצי "דיפ־סטייט" למיניהם בניסיון לשלהב שוב את הבייס ולהיאחז בדמות הקורבן.
צורם היה לראות כי גם עם חידוש הלחימה נתניהו הסתפק בהצהרה מוקלטת. נתניהו חייב להסביר ברחל בתך הקטנה למילואימניקים ולמשפחות החטופים כיצד הרחבת הפעולה הקרקעית תשיג את מה שלא הושג בתמרון עד היום. יכול להיות שיש תשובות טובות, אבל אצל נתניהו אין בכלל שאלות. הבעיה היא שהתרגלנו.
