פוסט שהחל להסתובב ברשתות החברתיות בחודשים האחרונים הפליג בסיפורים על אנשים שפיתחו יכולות של יונקי ים. הם מתגוררים בסירות דורות על גבי דורות, והם מבלים את רוב שעות הערות שלהם במים. הם כל כך מותאמים לחיים בים, עד שהם מסוגלים לצלול לעומקים, עד 70 מטר מתחת לפני הים, למשך דקות ארוכות, ללא בלון חמצן ועם משקולות בלבד.
● שאלות ותשובות | גל השפעת בישראל: מתי הוא צפוי להסתיים, והאם כדאי להתחסן?
● חזית המדע | מחקר חדש מעמיד בספק את כל מה שחשבתם על אוכל מעובד
לא רק זאת, עם השנים עבר גופם אבולוציה כך שיתאים לחיים בים. לדוגמה, הטחול שלהם גדל, כך שיוכל לייצר כדוריות דם אדומות רבות יותר. הם גם נוטים מיוזמתם לחורר את עור התוף שלהם כדי שיוכלו להתמודד בקלות רבה יותר עם שינוי הלחצים בים, ומוכנים לשלם את המחיר – אובדן חלק מיכולת השמיעה שלהם. תת־קבוצה של האנשים האלה פיתחה גם יכולות מיוחדות של ראייה מתחת למים.
בהתחלה היה קשה לדעת אם הפוסט הזה הוא פייק או אמיתי, אבל מתברר שהסיפור על "דגי האדם" מוכר היטב לתושבים ולחוקרים של דרום מזרח אסיה.
מדובר באוכלוסיית נוודי ים שמגיעה היום ליותר ממיליארד וחצי איש ומפוזרת בין הפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה, תאילנד ובורניי. ישנם כמה שבטים כאלה, והגדול שבהם הוא סאמה־בג'או (לפעמים הם נקראים רק סאמה ולעתים רק בג'או).
העניין המחודש בהם התעורר בעקבות פינוי של אנשי הבג'או מאזור במלזיה שבו הקימו בתי עמודים על פני הים. תושבי המקום אינם מתועדים היטב ברשומות המלזיות, בגלל מעמדם הלא לגמרי ברור, ומרבים לעבור את הגבול הימי בגלל אורח חייהם, והממשלה המקומית טענה שהאזור הפך כר פורה לפשע, כולל הברחות גבול והסתרת פושעים. מנגד טענו אקטיביסטים שהגיעו לעזור להם כי מדובר בניסיון לגרש אותם כדי לפנות מקום למכרות של מתכות יקרות ולאתרי תיירות. זה לא היה אירוע יחיד מסוגו. פינויים כאלה מתרחשים במלזיה מעת לעת.
חוקרים של אנשי הבג'או שדיברנו איתם שופכים אור על האופן שבו התפתח שבט הנוודים הייחודי הזה.
אנשי שבט הבג'או, אינדונזיה / צילום: באדיבות ד"ר וונקי אריאנדו
אשתו של הצ'יף קמה ויצאה מהחדר
בשנת 2018 התפרסם מחקר בהובלת ד"ר מליסה אילרדו (Melissa Ilardo) מאוניברסיטת יוטה, שהראה כי יכולות הצלילה המיוחדות של הסמאה־בג'או קשורות במוטציה גנטית שכנראה התרחשה לפני אלפי שנים. אילרדו, אמריקאית במקור, הגיעה לאינדונזיה חמושה במכשיר אולטרסאונד נייד, ובמשך חודשים ארוכים מיפתה את הטחול של אנשי השבט. המסקנות שלה יכולות להיות בסיס להתמודדות עם מחלות ועם תנאים סביבתיים הקשורים לחוסר חמצן.
"הדוקטורט שלי עסק בכלל ב־DNA עתיק והניסיון להסיק ממנו מסקנות על חברות אנושיות עתיקות", מספרת אילרדו בשיחה עם גלובס, "אך הייתה לי חברה שחקרה גנומיקה של אלמוגים והייתה זקוקה לעזרה. גרנו אז בדנמרק, וחשבתי שיכול להיות יותר נחמד להעביר כמה חודשים בצלילות בתאילנד. כשהגעתי לשם, התוודעתי לקיומם של אנשי הבג'או".
ד"ר מליסה אילרדו / צילום: באדיבות ד"ר וונקי אריאנדו
אחד העקרונות המובילים במחקר האבולוציה, אומרת אילרדו, הוא שבתרבות שמאמצת פעילות מסוכנת, השינויים קיצוניים יותר. "אמרתי לעצמי, אם הם צוללים בלי חמצן אלפי שנים, גופם בטח התאים את עצמו לזה. אז חזרתי למנחה שלי, ומאחר שהוא עצמו לא עסק בגנטיקה הוא ציוות לי מנחה אחר. לפני כן הוא אמר לי, 'זה כנראה לא יצליח. את מהמרת על הדוקטורט שלך'. בדנמרק באמת נותנים רק שלוש שנים לדוקטורט. אם זה לא עובד – אבוד. החלטתי להמר בכל זאת.
"פניתי לאנתרופולוגים שעבדו באינדונזיה, ואחת מהם קישרה אותי לאוניברסיטה שבה למדו סטודנטים מהבג'או. סיפרתי להם על העבודה שלי, והם לקחו אותי לבקר את הצ'יף ואת אשתו.
"אז לא ידעתי עדיין לדבר את שפת הבג'או או אינדונזית, שגם אותה הם דוברים. נעזרתי במתורגמנית בשם אדי. אני זוכרת שישבנו בפעם הראשונה בבית של הצ'יף. היא הסבירה להם על המחקר שלי, ואשת הצ'יף פתאום קמה ויצאה. אמרתי לעצמי, 'אוי לא, תוך עשר דקות עצבנתי אותה. הלך הדוקטורט'.
"אבל התברר שהיא יצאה כדי להתחיל להכין לי חדר בבית שלהם. ושם גרתי במשך כל התקופה שבה ערכתי את הניסוי, ונהניתי מחסותם. זה מאוד עזר לי. חשבתי שהאוכלוסייה תהיה חשדנית כלפיי, אבל האנשים היו ממש פתוחים. פשוט אנשים מאוד נחמדים".
כדי להציג את המחקר שלה, אילרדו הייתה צריכה להסביר לאנשי הבג'או מאפס מהו DNA, איך הוא קשור לטחול ואיך המכשיר המוזר שבידיה מודד את האיבר. "היה לנו חשוב להסביר הכול באופן שהם יבינו, כי היינו צריכים לקבל מהם הסכמה מדעת, תחילה אמנם מראש השבט אבל אחר כך מכל נבדק ונבדק.
"הצורך להסביר את הדברים ממש מהבסיס של הבסיס שינה את האופן שבו חשבתי בעצמי על העבודה שלי. עזרה לנו הידיעה שהם כן מכירים ב'קשרי דם', הגרסה שלהם לתורשה. בסופו של דבר הם מאוד שמחו להשתתף במחקר. רבים מהם אמרו, הגעת עד פה, בשבילנו? שמעת עלינו? אנחנו מיוחדים?".
איך נראה הבית שהתגוררת בו? זו הייתה סירה?
"בעבר הם גרו כולם בסירות, היום זה קצת אחרת והבית של הצ'יף נמצא על עמודים מעל המים. בגאות, המים מלחכים אותו מלמטה וזה מאוד יפה.
"בעבר הם היו מבלים בתוך המים יותר מאשר מחוץ להם. היום זה השתנה מעט, אבל עדיין הילדים במים כל הזמן. בכל רגע נתון רוב ילדי השבט במים.
"כאשר הם יוצאים לצלול, הם לא יודעים כמה זמן יהיו שם או מתי יחזרו. לפעמים הם חוזרים אחרי כמה ימים ולפעמים אחרי שבועיים. הצורך להתאים את הלו"ז שלי ואת הסבלנות שלי היה גם כן חוויה מעניינת".
חבר משבט הבג'או צולל כדי לצוד אוכל / צילום: באדיבות ד"ר וונקי אריאנדו
עדיין רובם צוללים?
"רובם כבר לא צוללים בצלילות חופשיות ארוכות כמו פעם, ויש כאלה שכבר צוללים עם חמצן".
גילוי עם פוטנציאל לטיפולים חדשים
אחד הממצאים הבולטים של אילרדו היה שהטחול של אנשי הבג'או גדול ב־50% מזה של אנשים שגרים על האדמה בקרבת מקום. "הוא גדול יותר אפילו אצל אנשי הבג'או שהיום כבר לא עוסקים בצלילה, כלומר מדובר בהבדל גנטי ולא בהשפעה של הצלילה במהלך חיי אדם", היא מבהירה.
אילרדו גם גילתה מה הגן שהוביל לשינוי בגודל הטחול. "כששכפלנו את הגן הזה בעכברים, ראינו שגם הטחול שלהם נעשה יותר גדול", היא אומרת.
הטחול הוא למעשה מאגר של כדוריות דם אדומות, ובעת הצורך הוא יכול להתכווץ ולשחרר למחזור הדם כדוריות דם קושרות חמצן. גודל הטחול משפיע על כמות כדוריות הדם שגוף האדם יכול לייצר וכתוצאה מכך טחול גדול יותר מספק יותר חמצן.
מחקרים קודמים באוכלוסיות המתגוררות בהרים גבוהים בסביבה דלה בחמצן מצאו הבדלים גנטיים אחרים המאפשרים להם להתמודד עם מגבלות אלה, וההבדלים הללו כבר תרמו למחקרים בתחום הטיפול באנשים הסובלים ממחסור בחמצן וגם למחקרים בתחום רפואת הספורט. אוכלוסיית הבג'או עשויה להיות מקור לאוסף חדש של תובנות על האפשרות להתמודד עם מחסור בחמצן בגוף.
קבוצת המחקר של אילרדו זיהתה שהגן שעבר שינוי אצל אנשי הבג'או הוביל להגדלת הטחול גם בעכברים. הוא עושה זאת כנראה דרך מנגנון התירואיד בגוף. "השלב הבא של המחקר הוא לראות אם הטחול גדל אצל אנשים שמקבלים תוספת של תירואיד כחלק מטיפול בסרטן בלוטת התריס. אם כן, ייתכן שאפשר להשתמש בידע הזה כדי לטפל באנשים עם מחלות המאופיינות במחסור בחמצן, כמו COPD".
במסגרת המחקר מצאה אילרדו גן נוסף שככל הנראה משפיע על כלי הדם של אנשי הבג'או. "כלי הדם יכולים להתכווץ בעת הצורך ולקרב את החמצן לאיברים שהכי זקוקים לו. אנחנו חושבים שזה נעשה במנגנון כיווץ שעדיין לא מוכר לרפואה, אבל אנחנו עדייו לא בטוחים בכך. זה מחקר ההמשך".
בניגוד לטחול המוגדל, יכולות הראייה הייחודיות שפיתחו ילדי הבג'או מתחת למים אינן גנטיות, אומרת אילרדו, אלא דוגמה לגמישות המוח, שמגיב לצלילות חוזרות ונשנות. רואים את התופעה הזאת גם בילדים אירופאים המבלים זמן רב מתחת למים.
"בנות הים האמיתיות": הנשים מדרום קוריאה שצוללות לעומק רב גם בהיריון
ד"ר מליסה אילרדו לא מתכננת כרגע להמשיך לחקור את הבג'או. "יש קבוצות אינדונזיות שלקחו על עצמן את המחקר הזה, והחלטנו שאולי נכון יותר להשאיר אותו להם", היא אומרת. עם זאת, היא עובדת עם קבוצה של צוללניות בקוריאה, כולן נשים.
אלה הן ה־Haenyeo, המכונות לעיתים "בנות הים האמיתיות", נשים שמתגוררות בכפרי הדייגים באזור Jeju בדרום קוריאה. הן לא שייכות לשבטי נוודי ים, אלא לאוכלוסייה המתגוררת על פני האדמה, אך הן אימצו את מקצוע הצלילה ככל הנראה במאה ה־17, כאשר גברים רבים מתו במלחמות ובמסעות דיג בים. בהדרגה הפכה הצלילה למקצוע נשי, אך בהמשך הפכה למקצוע רווחי יותר מאשר דיג, וכך הפכו הנשים למובילות הכלכליות במשפחות רבות באזור.
"ה־Haenyeo צוללות לעומק ולמשך זמן רב אפילו כשהן בהיריון, ואנחנו מנסים להבין מהי ההשפעה של הלחצים ושל המחסורים הזמניים בחמצן על התינוקות", אומרת אילרדו. "המאמר הזה יתפרסם בקרוב. אחר כך אני רוצה להמשיך להתמקד בחברות שעושות דברים מדהימים".
אנשים בלי ארץ אבל עם קשר גם לאדמה
איך הפכו הבאג'ו לאנשי הים?
"כל חברה שהתפתחה בצורה מעניינת אבולוציונית עשתה זאת בדרך כלל כי היא זיהתה שפע שאין עליו תחרות. ההערכה שלנו היא שבשנים 1500־3000 לפני הספירה, הם הגיעו לאזור הזה של העולם בסירות, וכיוון שכבר היו בסירות, הם ראו שיש להם את כל מה שצריך בתוך הים, שפע שכמעט מוזר לא לנצל אותו".
החיים המודרניים מאתגרים את סגנון החיים של הנוודים הימיים, וכמעט חייבו אותם להתבסס במקום אחד ולנטוש את סגנון חייהם המסורתי. האתגרים שעומדים בפניהם מזכירים מעט את אלה שבהם נתקלת האוכלוסייה הבדואית בישראל.
"טעות לחשוב שלנוודי היום לא היה קשר לאדמה", אומר לגלובס ד"ר וונקי אריאנדו (Wengki Ariando), חוקר אקטיביסט מהמכון המלכותי של הולנד ללימודי דרום מזרח אסיה והקריביים. "סגנון החיים המסורתי שלהם מקיים קשר גם לים וגם לאדמה. ממנה הם משיגים מזונות מסוימים שהם חלק בלתי נפרד מהתזונה שלהם, צמחים לתרופות מסורתיות, עצים לסירות שלהם, או מוצאים בה מחסה בעת סערה. הם גם קוברים את מתיהם באדמה, ולא בים, אבל לא נחשבים 'ילידים', כי אין להם ארץ שהם יכולים להצביע עליה ולומר 'שלי'.
"מסורתית, הם היו מבלים כל עונה בשנה במקום אחר, ובכל כמה שנים משנים קצת את המסלול שלהם כתלות בהידלדלות או בהצטברות של משאבים. מבחינתם, היה להם קשר לכל מקום שבו הם עצרו.
"בעת החדשה, מדינות הלאום סימנו גבולות הן באדמה והן בים. ואיזו אזרחות יש לנוודים? המסלול שהם רגילים לבצע הוגבל מאוד על ידי הגבולות הללו, ואז חלק מהאתרים על פני האדמה שאליהם התרגלו להגיע פעם בשנה או פעם בכמה שנים עברו לבעלות פרטית ונסגרו בפניהם. אלה אזורי חוף יפים שבחלקם בנו ריזורטים ועל חלקם הכריזו כשמורות טבע אשר שהות בני אדם בהם מוגבלת לשעות מסוימות, שזה מצוין אבל לא לבג'או, שיש להם קשר אחר לאדמה הזאת אבל אף אחד לא מכיר בו".
ישנו רק סימן אחד שהם השאירו אחריהם, בתי הקברות. זאת ההוכחה שמביאים הבג'או היום לכך שלמרות שהם נוודי הים, גם הקשר שלהם לאדמה היה ארוך שנים.
בעיות מוכרות של פגיע ה בטבע משפיעות גם הן על הבג'או. במקומות מסוימים שהם נוהגים לצלול בהם המים מזוהמים. במקומות אחרים, כריית חול גורמת להרס של בתי הגידול המספקים להם דגים ופירות ים.
משאבים שהולכים ואוזלים
לא רק מודרניזציה, גם משבר האקלים מאיים על סגנון החיים הזה. אם פני הים יעלו, יהיה קשה יותר להגיע לקרקעית, שבה נמצאים חלק מהמשאבים שהבג'או מחפשים. חלק מהאיים הקטנים שמהווים תחנות במסלול שלהם בים עלולים להתכסות.
"חלק מהעצים שמהם נהגו הבג'או לבנות את הסירות שלהם הם כיום עצים מוגנים", אומרת אילרדו. "ואם כך, צריך לבנות מעץ אחר, והוא יקר יותר, וזה מחייב אותם להשיג כסף, וזה מחייב אותם להתייחס למשאבי הים בצורה אחרת, לא בצורה המסורתית שבה פשוט דגים את מה שצריך באותו רגע".
לדברי איראנדו, המעבר מסגנון חיים של צלילה ברוב שעות הערות לשהייה על האדמה, כשהגוף לא מורגל לכך, מוביל לתחלואה כמו השמנת יתר וסוכרת. בחלק מהמדינות, לדוגמה במלזיה, נתנה הממשלה לאנשי הבג'או המקומיים בתים בתמורה לכך שיסכימו להתמקם. אלה הם בדרך כלל בתי העמודים כמו זה שבו התגוררה אילרדו כשהתארחה אצל הצ'יף. אלא שההיטמעות שלהם בחברה מוגבלת לא רק משום שחסרים להם השכלה ומשאבים אלא גם משום ההפליה נגדם. "לפעמים קוראים להם 'הצוענים של הים'", אומר אריאנדו, "וזה שם שמכיל הרבה סטריאוטיפים שליליים, לדוגמה שהם גנבים, שהם אנשים אכזריים. מתייחסים אליהם כאל מהגרים, אף שהם בני המקום מדורי דורות". לדבריו, במלזיה ההפליה חמורה יותר, בפיליפינים פחות.
"כמו נוודים רבים, הבג'או היו ביחסים מאוד גמישים עם אוכלוסיות קבועות, כי זה טוב להישרדות", אומרת אילרדו. "בכל פעם שנקבע גבול, הם זרמו. אתם אינדונזים עכשיו? בסדר, גם אנחנו. אינדונזים הם מוסלמים? אז נהיה מוסלמים. היום ישנם בג'או מלאומים ודתות שונים. עם השנים, הם מתקרבים יותר לתרבות של הלאום שאליו הם חברו, ופחות דומים אלה לאלה.
"במקום שבו אני חייתי, באינדונזיה, היחסים עם הקהילה המקומית טובים. הם קיבלו על עצמם את האסלאם תוך ויתור על חלק מהתרבות המסורתית וקיבלו מים, כבישים ובתי ספר. אבל מתחת לפני השטח יש מתחים. כשביקרתי בקהילה אחרת של הבג'או במלזיה, הם לבשו את החיג'אב כשהגיעו אנשים מבחוץ, וכשהם הלכו, הם הורידו אותו".
המחקר שלך הפך ללהיט ברשתות. פתאום כולם מתעניינים בבג'או.
"זה מאוד משמח, גם כי אנשים נחשפים למדע מגניב, וגם כי בעקבות החשיפה הגיעו המון צוותי חדשות לאזור וחשפו גם את האתגרים הפוליטיים ואת ההפליה נגד הבג'או. הם מאוד שמחים שזה קרה, ואומרים 'תודה שהראית לעולם את המסורת שלנו לא רק כשונות אלא גם כמשהו שאפשר ללמוד ממנו'".
