זה היה דווקא באחד הימים השמחים הבודדים שידענו מאז 7 באוקטובר, כשעולמה של משפחת אלדור קרס. בבוקר בו התבשרנו על חילוצם ההירואי של שני החטופים לואיס הר ופרננדו מרמן, הותרו לפרסום שמם של שני לוחמים: רס״ל עדי אלדור בן ה-21 מחיפה, ורס״ל אלון קליינמן בן ה-21 מתל אביב. שניהם שירתו ביחידת מגלן ונפלו בלחימה בחאן יונס.
הפער הבלתי נסבל בין השמחה הלאומית לבין השכול האישי, בלט עוד יותר כשהוריו של רב סמל עדי אלדור, לירון ורקפת, יצאו לצוותי התקשורת שחיכו מתחת לביתם ובחרו לנצל את הבמה שהם כל כך לא רצו, כדי לקרוא לשחרור החטופים בעסקה. בסרטון שהפך ויראלי, נראים ההורים הכואבים ברגעים הקשים ביותר בחייהם, מדברים דווקא על כאבם של אחרים.
״הילדים שלנו נלחמים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת, הילדים שלנו נהרגים כי הם חושבים שהמלחמה צודקת״, אמר לירון האב באותו סרטון. ״הילדים שלנו נהרגים בשביל החטופים. אם לא נחזיר אותם אין לנו עתיד. החיילים שירתו שם כי אנחנו שלחנו אותם. אנחנו צריכים להחזיר אותם. שאף חייל חיילת חטוף קורבן של הזוועה הזאתי לא יהיה לשווא״.
חן ליברמן, כתבת תוכנית התחקירים ״עובדה״, הגיעה לביתם בזמן השבעה וניסתה להבין איך הם מצאו את המקום בליבם לדבר דווקא כל משפחות החטופים. הפעם, 10 חודשים אחרי מותו של עדי, חן נפגשה איתם שוב. המלחמה בעזה עדיין נמשכת, החטופים עדיין במנהרות ועוד לוחמים כמו עדי כבר לא יחזרו. ועכשיו, בהחלטה שהתבשלה לה לאט, ההורים של עדי מוכנים לחשוף את הדבר הכי אישי שיש, היומן שהשאיר אחריו.
״עדי לא מת בשביל הניצחון המוחלט, עדי נלחם בשביל להגן על התושבי העוטף, בשביל להגן על המדינה״, מספרת רקפת אימו. ״הוא נהרג כשכבר הייתה תחושה אחרי ארבעה חודשים שסיימנו את הלחימה העצימה והנה, עוד רגע מגיע הסדר מדיני. מאז זה מבחינתי כישלון על כישלון, לא מבינה איך אנחנו עדיין בלחימה, איך עדיין נהרגים חיילים, ועל מה״.
בדפדוף ביומן מספרת רקפת על אחד הקטעים הראשונים שכתב, ממש מאותו היום של השביעי באוקטובר. "בירידה מהאוטובוס מגיעים חבר מהקיבוץ ומתחילים לצעוק ולקלל אותנו שנטשנו אותם״, היא מקריאה. ״אני לא יודע מה אני מרגיש כולי בשילוב רגשות. מצד אחד עשיתי הכל הכי מהר שאני יכול בשביל לבוא ולעזור ומצד שני נטשנו אותם, הפקרנו אותם, אנחנו קו ההגנה שלהם ונכשלנו".
״אני חושבת על הממשלה כשאני קוראת את זה, אין לי הקבלה אחרת כשאני קוראת את זה״, היא מספרת ״אני רואה ילד בין 21 מגיע לאירוע ולוקח אחריות, מבין שהוא חלק מגוף שהיה אמור להגן והגוף הזה, הצבא, נכשל״. לאחר המראות הקשים באותו יום שבת, הצוות של עדי נכנס פנימה, לתוך עזה, והשתתף בלחימה העצימה של חודשי המלחמה הראשונים. לירון, אביו של עדי, מספר על אחד האפטרים הבודדים בהם עדי הגיע הביתה. "בבוקר שקמנו קמתי בנתק. לא הצלחתי להתחבר להורים ולדבר איתם לשתף בחוויות, הייתי בניתוק רגשי מוחלט. ירדנו לים עם הכלבים, אחרי זה בערב סבא וסבתא באו לבקר, וככה בערך נראו שלושים שעות בבית".
ביומן עדי מזכיר גם את חברתו, טל. שבאותה תקופה בה התחילו השניים לצאת המלחמה בדיוק החלה, והקשר נגדע ממש כשהתחיל לפרוח. ״את טל לא הכרנו״, מספרת רקפת. ״הפעם ראשונה שהתוודענו אליה הייתה כשהם כתבו מכתב להורים מעזה. עדי כתב, ׳דרך אגב, התחלתי לצאת עם מישהי, קוראים לה טל. אני לא יודע אם זה יצליח, כי מי תחכה לי עכשיו עד לסיום המלחמה?׳ ואז אנחנו כתבנו לו מכתב חזרה, וכתבתי לו, עדידי, נראה לך שמישהי לא תחכה לך? והפעם הראשונה שפגשתי אותה, זה היה בסיום הלוויה, שהיא באה ואמרה לי, היי, אני טל. נקרע הלב להבין כמה פוטנציאל, וכמה יכולה להיות להם כיף יחד. אנחנו בקשר, אני מאחלת לה שתמשיך ותתקדם, ושהוא תמיד יהיה איתה בלב, כזיכרון. אבל היה ביניהם משהו מאוד יפה״.
״מאוד קשה לחיות עם התחושה שעדי לא כאן״, אומרת רקפת. ״שכול זה שכול, ואין נחמה בזה שהוא היה גיבור, או שהוא הציל, או שהיה לוחם ונהרג בצבא ולא ממחלה. אין נחמה פה. עדי לא כאן. אני נתלית בדברים שכן הוא עשה״. לירון מוסיף, ״עדי היה ילד של החיים, וככה אנחנו גם מנסים להזכיר אותו. באינסטגרם, במדבקות עם החיוכים שלו. זה גם המסר שלנו לחברים שלו, צאו, תחיו. פשוט תחיו״.
