אל סוף השנה הזו מגיעה ארצות הברית אחרי שבחרה שוב לנשיאות את אחד המנהיגים השנויים ביותר במחלוקת בתולדותיה. ברקע הקאמבק של דונלד טראמפ, מקבץ לא מבוטל של דמוקרטיות, ובראשן חלק ממדינות ה־G7, סובלות מצמיחה איטית של הכלכלה, אוכלוסיות מזדקנות, קשיים מתמשכים בהתמודדות עם השלכות הקורונה, ולחצים גוברים והולכים להגדלת הוצאות הביטחון. יותר מאי־פעם, ממשלותיהן נאבקות לשמור על יציבות, שלא לומר להנהיג את העולם החופשי.
בראש רשימת המדינות המתמודדות עם משברים פוליטיים, כלכליים וחברתיים ניצבת גרמניה, ואחריה צרפת, קנדה, יפן ודרום קוריאה. כל אחת מהן תרמה בדרכה למצבור האתגרים שהיא ניצבת מולם. אך התמונה צפויה להיות מורכבת עוד יותר בשנת 2025, כאשר מי שצפוי לתת את הטון הוא נשיא ארצות הברית הנכנס. סגנונו האגרסיבי, במכוון או שלא, כבר משפיע על בעלות הברית שלו ודוחק אותן למשברים עמוקים. עוד טרם חזרתו לחדר הסגלגל, הוא לועג למנהיגים, מאיים על מדינות יריבות ומתחייב להחריף את מלחמת הסחר שאותה החל בקדנציה הקודמת. במקביל, טראמפ מאותת על כוונתו להתרחק ממוסדות בינלאומיים, לצמצם הסכמים כלכליים ולהחליש בריתות ביטחוניות. כך, 2025 מסתמנת כשנה של התכנסות פנימית מצד המעצמות הגדולות ושל פרוטקציוניזם מחריף בכלכלה, בביטחון ובהגירה.
גרמניה נכנסה בשנים האחרונות למציאות חברתית, כלכלית וביטחונית מורכבת. מחד, האוכלוסייה הגרמנית מתכווצת: לאחרונה היא נכנסה לקטגוריית "שיעורי ילודה אולטרה־נמוכים" של האו"ם, שמשמעותה צמיחה דמוגרפית כה נמוכה, עד שהיא מובילה להתכווצות אוכלוסיית המדינה. תחושת התפקיד ההיסטורי של גרמניה הביאה את הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל לפתוח את שערי המדינה ולהכניס מספר שיא של פליטים ומהגרים, מהלך שכונה בתחילה "נס כלכלי" אך נתפס עם הזמן כגורם לערעור התרבותי. התסכול הציבורי שעלה בעקבותיו חיזק את הימין הקיצוני, מפלגת ה־AfD, הידועה בגישתה הנוקשה נגד הגירה.
השחיקה הכלכלית הפכה את החברות הגרמניות למטרות קלות לרכישה: בשנה האחרונה נמכרו או עלו על המדף חברת הרובוטיקה Kuka, קומרצבנק, חטיבה של יצרנית מוצרי החשמל Viessmann, חברת השילוח של דויטשה באן, וכן קובסטרו, מיצרניות הפולימרים הגדולות בעולם. קצב הרכישות החריג, במיוחד של מותגים ותיקים, הוליד כותרות כמו "גרמניה במבצע" (Deutschland im Ausverkauf) בתקשורת המקומית. תהליך זה אף עורר חשש גובר מפני אובדן שליטה על נכסים אסטרטגיים ומפגיעה ביכולת הכלכלה לשמר את מעמדה התחרותי.
את 2024 תסכם צרפת, המעצמה השנייה בגודלה באיחוד האירופי, במאזן עגום: שתי מערכות בחירות, ארבע ממשלות וגירעון כלכלי הולך ומעמיק. החוב הלאומי של צרפת הגיע לשיא של 3.2 טריליון יורו ברבעון השני של השנה, בעוד הגירעון הממשלתי טיפס לשיא של 6.2%. בתגובה ניסה ראש הממשלה דאז מישל ברנייה להשית תוכנית צנע שכללה העלאות מסים וקיצוצים נרחבים בהוצאות הציבוריות. אך התוכנית נתקלה בהתנגדות משני צדי המפה הפוליטית, קואליציית השמאל מצד אחד, ומפלגת הימין הקיצוני של מרין לה פן מהצד השני.
ראש הממשלה החדש פרנסואה ביירו הצהיר כי מטרתו היא להעביר תקציב מרוסן שיפחית את הגירעון ל־5% – יעד שברנייה כשל בו והרחוק עדיין ממגבלת ה־3% שקובע האיחוד האירופי. אך ביירו נכנס לתפקידו בעמדת נחיתות: סקר של מכון Ifop חשף כי רמת שביעות הרצון ממנו היא הנמוכה ביותר שנרשמה עבור ראש ממשלה צרפתי בנקודת זמן זו בתפקיד.
מאחורי התוהו ובוהו הפוליטי והכלכלי עומד הנשיא עמנואל מקרון, שהמדיניות שלו תרמה רבות למשברים הללו. במהלך כהונתו הראשונה הוא ניסה לעודד צמיחה באמצעות הפחתת מס החברות מ־33.3% ל־25% וביטול מס הירושה, מהלכים שהעניקו חמצן קצר מועד לכלכלה ופגעו במקביל במקורות ההכנסה ארוכי הטווח. משבר הקורונה החריף את הבעיות: תוכניתו של מקרון – "כמה שזה לא יעלה" – הגנה על הכלכלה בטווח הקצר אך לא טיפלה בכשלים המבניים באמצעות השקעות ציבוריות רחבות היקף.
המשבר הפוליטי של 2024 נובע גם מהחלטתו של מקרון לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות מוקדמות בקיץ, במטרה לחזק את שליטתו בממשלה. המהלך הסתיים באסון פוליטי, כשצרפת נותרה עם פרלמנט מפוצל לשלושה גושים כמעט שווים בגודלם, שכולם מסרבים לשתף פעולה זה עם זה. חוסר היכולת להגיע להסכמות, והלחצים הכלכליים הגוברים, הובילו את המדינה למשבר חמור, שהשלכותיו עשויות להשפיע גם מעבר לגבולות צרפת – על האיחוד האירופי כולו.
על רקע איומים אלו הודיעה על התפטרותה שרת האוצר וסגנית ראש הממשלה הקנדית כריסטיה פרילנד. במכתב ההתפטרות שלה היא מתחה ביקורת על מהלכיו של טרודו, ובמיוחד על תוכניתו להעניק מענק של 250 דולר קנדי למחצית מהאוכלוסייה – מהלך שכינתה "גימיק פוליטי יקר" שמחליש את המדינה במקום להכינה למלחמת סחר אפשרית מול ארצות הברית. פרילנד לא היחידה: לאורך השנה האחרונה התפטרו עוד ארבעה שרים מממשלתו של טרודו.
המשבר הפוליטי החריף ב־20 בדצמבר, כאשר מפלגת ה־New Democratic Party ,NDP, אחת משותפות הקואליציה של טרודו, הודיעה על הסרת תמיכתה בממשלה. הכרזה זו הובילה לישיבת חירום של המפלגה הליברלית, שבה נשמעו קריאות להתפטרותו של טרודו. "הזמן של הממשלה הזו חלף", הכריז מנהיג ה־NDP, כשהוא משקף את הלך הרוח הציבורי ההולך ומתחזק. סקר של Ipsos הראה כי 73% מהקנדים סבורים שטרודו צריך לעזוב את תפקידו. פרישת ה־NDP יוצרת סיכוי גבוה להפלת ממשלת טרודו בהצבעת אי־אמון שצפויה עם התכנסות הפרלמנט בינואר.
מבחינה אלקטורלית, מצבה של המפלגה הליברלית עגום. סקרים מראים שהמפלגה השמרנית בראשות פייר פוליאב מובילה ביתרון של 25 נקודות אחוז על המפלגה הליברלית, וכי טראמפ פופולרי יותר בקנדה מאשר טרודו. אך הבעיות הפוליטיות של טרודו אינן באשמת טראמפ: זה כמה שנים מצויה קנדה בסחרור כלכלי וחברתי תחת הנהגתו, וכעת נראה שימיו בתפקיד ספורים.
הבעיות הכלכליות של קנדה מדגישות את עומק המשבר. האבטלה עלתה ל־6.8% בנובמבר לעומת 6.5% חודש קודם לכן ו־5.7% בתחילת השנה, ואילו חובות משקי הבית הם הגבוהים ביותר מבין מדינות ה־G7. עלויות הדיור ממשיכות לטפס לרמות בלתי ניתנות לקיום, כאשר ברקע, יותר מ־3 מיליון מהגרים השתקעו בקנדה בשלוש השנים האחרונות, מה שמגביר את הלחץ על מערכות הדיור, שירותי הבריאות ושירותים ציבוריים נוספים. כתוצאה, במרץ 2024 נרשם שיא במספר הקנדים שפנו לבנקי המזון, מעל 2 מיליון אנשים, זינוק חד של 90% לעומת 2019. דו"ח של מכון פרייזר מצא כי המשכורות הממוצעות בקנדה נמוכות מאלו שבכל אחת מ־50 מדינות ארצות הברית, ואילו סקר של מכון אנגוס ריד הראה כי 38% מהקנדים סבורים שמצבם הכלכלי גרוע יותר בהשוואה ל־2023. קנדה צפויה היתה לסיים את 2024 עם צמיחה נמוכה מ־2%, פחות מהתחזיות, והחזית הלוחמנית של טראמפ צפויה להכביד עליה עוד יותר. עם תלות של 80% מיצוא המדינה בארצות הברית, מלחמת סחר חדשה עלולה לדחוף את קנדה אל עבר מיתון כלכלי כואב.
המשבר בדרום קוריאה איננו תוצאה של אירועים נקודתיים, אלא התפרצות של בעיות מבניות שהצטברו לאורך השנים. אי־השוויון הקיצוני במדינה הוא מהגבוהים ב־OECD: העשירון העליון מחזיק ב־43% מהכנסות המדינה, בעוד התאגידים המשפחתיים הגדולים, הצ'בולים, אחראים לכמעט מחצית מהתמ"ג ומעסיקים רק 6% מהאוכלוסייה.
מצבם של הקשישים במדינה קשה במיוחד: כ־40% מהם חיים מתחת לקו העוני, שיעור עוני הקשישים הגבוה ביותר ב־OECD. במקביל, כ־22% מהצעירים במדינה מובטלים. בעיות אלה הסלימו עקב משברים גלובליים כמו מגפת הקורונה ומלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין, זאת לצד עלייתה של סין בתעשיות קריטיות כמו מוליכים למחצה, כלי רכב, סוללות ופלדה, שהובילה לירידה משמעותית בתחרותיות של דרום קוריאה. בשנת 2012 דיווח משרד המדע והטכנולוגיה הדרום־קוריאני (KISTEP) כי המדינה מובילה ב־36 מתוך 120 טכנולוגיות מפתח. אולם, עד 2020 הנתון צנח לארבע בלבד. לצד זאת, חובות משקי הבית במדינה הם מהגבוהים ב־OECD, מה שמעמיק את המשבר הכלכלי.
המשבר הפוליטי משאיר את דרום קוריאה לא רק משותקת מבפנים אלא גם פגיעה ללחצים מבחוץ, בעיקר מצד ממשל טראמפ החדש. ממשל טראמפ שואף לצמצם את עודף הסחר של דרום קוריאה מול ארצות הברית, שצפוי להסתכם ב־2024 בכ־44 מיליארד דולר. בנוסף, טראמפ לוחץ להפסקתן של סובסידיות בתעשיות מועדפות כמו מוליכים למחצה, ומאיים להשית על דרום קוריאה את הוצאות הביטחון האמריקאיות באזור.
בסקר של 239 חברות, שפרסמה החודש הפדרציה של Korea Enterprises, כ־82% מהחברות ציינו כי הן צופות פגיעה בכלכלת המדינה בעקבות המדיניות הפרוטקציוניסטית של טראמפ. תחזיות הצמיחה של דרום קוריאה כבר נפלו מתחת ל־2% בעקבות בחירתו, אך כעת, לנוכח המשבר הפוליטי המתמשך, נראה שגם תחזיות אלה עשויות להתברר כאופטימיות מדי.
