הדו"ח עצמו נכתב בהובלת פרופ' אסף מידני, שמונה באוגוסט ע"י אמסלם לראש הוועדה לבחינת ייעול השירות בחברות הממשלתיות. מידני הוא מומחה למדיניות ציבורית וכותב פורה, אך הדו"ח הנוכחי רחוק מאוד מלהיות פסגת היצירה שלו. הדו"ח מונה כ-60 עמודים בלבד, שנופחו באמצעות 60 עמודים נוספים של נספח שבוחן את פרטי התכנים ב"קורס דירקטורים". גם 60 עמודי הדו"ח (כולל תקציר ופתח דבר) מלאים בציטוטים וסיכומים של הגורמים שהופיעו בפני חברי הוועדה.
אבל מעבר לכך, הדו"ח מנוסח באופן מבולבל ולא בהיר, בצורה רב משמעית, במשלב לשוני לא אחיד. ההתייחסות ההיסטורית שלו לעולם החברות הממשלתיות חסרה מאוד, כמעט ואין דיון בנזקים האפשריים של ניהול גרוע של חברות ממשלתיות. ככלל, ההמלצות של הדו"ח כתובות בצורה לא מסודרת ולא משכנעת, לא מתמודדות עם טיעוני נגד, והעבודה הלא-רצינית ניכרת כמעט בכל עמוד.
לשם ההדגמה, הדו"ח מקבל ללא שום ביקורת את הטענה של פורום ארלוזורוב שממומן על ידי ההסתדרות כי "מחקרים מראים כי קיים קשר חיובי בין ייצוג משמעותי של עובדים בדירקטוריון לבין חדשנות, פריון, רווחיות וערכי מניות גבוהים יותר" – בזמן שקיימים לא מעט ממצאים על הנזק לפירמה שהכנסת העבודה המאורגנת לתוך דירקטריון יכולה לעשות. כמו כן, הדו"ח מקבל את ההמלצה שניתנה על ידי גורם חרדי ממינהל קהילתי רוממה בירושלים, שיש לאפשר לחרדים להתמנות לתפקיד דירקטור ללא תואר אקדמי, ולהכיר בשנות הלימוד, ההכשרה המקצועית וניסיונו וכישוריו של המועמד – זאת ללא שום ביקורת או בדיקת הנתונים מטעם הוועדה על תהליכי ההשתלבות של החרדים באקדמיה.
חוסר המקצועיות של הדו"ח פוגש בצורה חזקה את הסיפור השני – המלצות הדו"ח. ההמלצה המרכזית, שלמעשה בשבילה נוסד הדו"ח, היא בחינת הדרך שבאמצעותה יהיה ניתן לבטל את נבחרת הדירקטורים – כמו שהשר אמסלם אמר בעצמו בפתיחת מסיבת העיתונאים היום: "הקמתי את הוועדה הזו כי הבנתי שהסיפור של נבחרת הדירקטורים זו בדיחה עלובה".
נבחרת הדירקטורים היא מנגנון שהוקם ב-2013 על ידי שר האוצר דאז, יאיר לפיד, ונועדה לטייב את איכות הניהול של החברות הממשלתיות. לפי המודל, כל אדם שעומד בתנאי סף (גבוהים מאלו שבחקיקה) יכול להגיש מועמדות להצטרף למאגר דירקטורים. הרשות מראיינת את המועמדים החזקים ובונה מאגר של מאות מועמדים, שמתוכם יוכלו השרים למנות דירקטורים. המעבר למינוי באמצעות נבחרת שיפר את איכות הניהול בחברות הממשלתיות ואת התוצאות העסקיות של החברות הללו, ובזה גם מודה הדו"ח של השר.
אלא שכעת מציע הדו"ח לבטל את נבחרת הדירקטורים ולאפשר לשר גמישות רבה יותר במינוי הדירקטריון ויו"ר הדירקטוריון. עם זאת, גם מחברי הדו"ח מבינים שיש צורך לאזן בין מה שהם מכנים "ממלכתיות" – שהיא גישה הרואה בפוליטיקאי נאמן של הציבור כולו – לבין גישת ה"מפלגתיות" שבה "הפוליטיקאי הוא שליח של ציבור תומכיו ולגיטימי שיגשים את מצעו ותפישותיו הערכיות דרך מינוי של אנשים שנאמנים למצעו". לכן, הם מציעים להגביה את תנאי הסף הקיימים כיום בחקיקה בשביל לכהן כדירקטור.
בהקשר זה, הם גם מציעים, ובצדק, להבחין בין חברות שונות בתוך החברות הממשלתיות – לא הרי חברת החשמל כחברת הכפר הירוק. אך למרבה הצער, חברי הוועדה לא מציינים מה יהיו תנאי הסף החדשים הקבועים בחקיקה, כך שקיים סיכון שההמלצות שלהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים. כך לדוגמה, השר אמסלם חזר שוב ושוב היום על כך שלדעתו תבחין "מחזור העסקים" שניהל מנהל כלשהו הוא תבחין לא רלוונטי.
בכל מקרה, גם אם נניח שייקבעו תנאי סף גבוהים בחקיקה של הדירקטורים, יהיו לא מעט מועמדים שיעמדו בתנאי סף. מבחינת כותבי הדו"ח, השר יוכל למנות מתוכם כל מי שהוא יראה לנכון. כותבי הדו"ח מתנגדים לפסיקת בג"ץ שקבעה כי על הממנה להשוות בין המועמדים האפשריים הרלוונטיים. זאת למרות שהם כותבים בפירוש כי "לא מספיק למנות מועמדים טובים או אפשריים, אלא יש למנות את המיטביים".
כאן בעצם נעוצה החולשה הגדולה ביותר במודל של "נבחרת הדירקטורים והקשחת תנאי הסף" – איך נוודא שהשר ממנה את הטובים ביותר? נבחרת הדירקטורים הציעה מודל כלשהו, שבו בוחנים בצורה קפדנית מועמדים רבים. גם ועדת איתור היא מודל כזה. אך מינוי רק אחרי עמידה בתנאי סף חושף אותנו לסיכון של מינויים בינוניים. וכאן יש לשאול, למה מגיע לאזרחי ישראל ניהול בינוני?
הדו"ח עצמו מלא בטענות אנקדוטליות על נבחרת הדירקטורים, דוגמת הטענה שחוזרת פעמים רבות כי היא לא קבועה בחקיקה, טענה חסרת משמעות כשמדובר בדו"ח שנועד להמליץ על חקיקה; או הטענה לחוסר שקיפות, לחוסר ייצוג, ולמקרים מסוימים של חוסר התאמה בין דרישות הנבחרת למה שהחברה זקוקה לו. כל הטענות הללו נראות פתירות עם קצת רצון טוב וחשיבה מחוץ לקופסה.
הדו"ח מציין כי התקבלו הצעות שגם נותנות כוח לשר על 20%-25% מהמינויים, והיתר באמצעות הנבחרת, או הצעות שבחברות המשמעותיות יהיה צורך בנבחרת. למעשה, במסיבת העיתונאים הסביר פרופ' מידני שההתנגדות לנבחרת הדירקטורים נובעת מכך שזו הגבלה גדולה מדי של שיקול דעת השר, ובהמשך טען כי דווקא ההתעקשות של כלל הגורמים – כולל ד"ר אייל צור מפורום קהלת, פורום המזוהה עם הרצון לחזק את המשילות של נבחרי ציבור – על נבחרת במודל זה או אחר, מלמדות שהנבחרת היא רעיון לא טוב.
ומכאן, לסיפור השלישי והאחרון – המוטביציה מאחורי הדו"ח. אפשר לקבל את הטענה הביקורתית של מחברי הדו"ח נגד "חזקת השחיתות" שהציבור מייחס לפעמים לפוליטיקאים, ואפשר לקבל גם את הטענה של אמסלם על כך שהוא ישר והגון, וכי המוטביציה שלהם לשינוי המצב קשורה בכלל למבנה הדירקטוריונים.
ואכן, רוב מסיבת העיתונאים וחלק ניכר מהדו"ח עוסקים בייצוג החסר של נשים, ערבים, חרדים, אתיופים ובעיקר מזרחים בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות. מחברי הדו"ח ואמסלם התעסקו במיוחד בסוגיה של ייצוג המזרחים ותושבי הפריפריה. גם כאן, העבודה של הדו"ח היא רשלנית. לדוגמה, בשיעור הנשים בדירקטוריונים לא נערכה השוואה לחברות הציבוריות בישראל שאינן ממשלתיות.
אבל דומה שהכשל הוא בסיסי יותר – מחברי הדו"ח והשר אמסלם טועים לראות בחברות הממשלתיות את חוד החנית של יצירת שיוויון מעמדי בחברה, של יצירת שיוויון הזדמנויות כלכליות במדינת ישראל, וזו טעות מובהקת. המאבק הגדול על שיוויון בין מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים, חרדים ושאינם, צריך להיות מאבק על חינוך, על תחבורה, ועל שירותי בריאות מתאימים. המאבק על מינוי של עשרות דירקטורים תוך כדי נטילת סיכון של פגיעה באיכות הניהול של החברות הממשלתיות, הוא בריחה מהמאבק העיקרי. החברות הממשלתיות הוקמו בעיקר בכדי לספק את השירותים לאזרחים ובכדי לעמוד במבחנים של רווחיות עסקית, וזו צריכה להיות פונקציית המטרה העיקרית במינויים של הדירקטורים.
