דני כץ, הזמר בעל קול הבס המרשים, שגם אחרי 50 שנה מזוהה עם “ערב שירי רחל" שבו זכה לתשואות, יכול היה להמשיך לרגש את הקהל כזמר סולן. אבל בשלב מסוים בקריירה שלו הוא בחר להטות אותה לאפיק שונה. “זה קרה לי באופן אקראי ולא מתוכנן", הוא מספר. “לקראת חגיגות ה־100 לראש פינה, הייתי הידוען הראש־פינאי היחיד שהם הצליחו לדוג. לאחר ההופעה הוצע לי מהמועצה המקומית לנהל את המתנ"ס במושבה. נעניתי, ולימים עברתי לתפקיד ניהולי בחברה למתנ"סים".
ידעת שבכך תסתיים הקריירה שלך כזמר סולן?
“לא, בכלל לא. חשבתי שהתפקיד במתנ"ס הוא לתקופה מוגבלת, ובכל זאת נשארתי. להגיד לך שמאז לא דגדג לי לחזור? לא אגיד, אבל היה נוח להישאר".
וזרקורי התהילה?
“הם אף פעם לא משכו אותי ולא היוו גורם בשיקולים שלי, מה גם שכבר הייתי נשוי ואב לשתי בנות, כך שהשיקול של פרנסה בטוחה היה לי חשוב יותר משיקולים אחרים. אבל כשלאחר 30 שנה במתנ"ס יצאתי בגיל 60 לגמלאות מוקדמות, יכולתי לחזור להופיע".
ואיך הגיעה השירה בציבור?
“בערב בלדות במועדון קטן ברחוב דיזנגוף. כשהתברר שההופעה הייתה קצרה מדי, שרתי כמה שירים לבד, וכשראיתי שהקהל אהב את זה ושר איתי, החלטתי ללכת על זה".
לדבריו, העניין לא בא לו יש מאין. “כשעבדתי בחברה למתנ"סים היו לי הזדמנויות לשיר עם קהל, כשעדיין לא ידעתי לקרוא לזה שירה בציבור", הוא מעיד. “מצא חן בעיניי להופיע מתי שרציתי, בלי מסגרת כובלת. בניגוד לאי אלה אמני שירה בציבור, אני לא מעלה מהקהל לבמה. אצלי הקהל שר איתי – וזה כל הסיפור".
אבל זה לא באמת כל הסיפור. כץ, איש עקרונות, מקפיד עליהם גם בסגנון ההופעה שלו. “אני מופיע סולו עם הגיטרה, ואצלי לא רוקדים על שולחנות ויהי מה", הוא מבהיר. “השירה בציבור שלי מבוססת על שירי ארץ ישראל ומטרתה איננה להרקיד קהל. אם יש תקרובת בהופעה שלי, אני מחכה בסבלנות עד שמחסלים אותה, ואז מתחילים לשיר. אוכל ושירה בציבור לא הולכים אצלי יחד".
היית אומר שלישראלים יש "שריטה" של שירה בציבור?
“נראה לי שכמו בריקודי עם, אנחנו ייחודיים בנושא הזה, אם כי קהל צעיר פחות נוהר לערבים כיום. נקווה שזה לא ייגמר מתישהו".
דני כץ נולד לפני 73 שנים בירושלים, וגדל בבאר שבע. כשהיה בן 13, יצא עם משפחתו לשלוש שנים וחצי באיראן לרגל שליחותו של אביו האגרונום. האב היה חבר במשלחת מומחים שהגיעה לאיראן בהזמנת השאה הפרסי.
“מערכת היחסים שלנו עם המקומיים הייתה טובה עד 1967, ואז, כשנהיה קצת מפחיד, הגיע הזמן לחזור ארצה", הוא מספר. “בינתיים צברנו שם לא מעט חוויות בטיולים בנופים היפהפיים ברחבי איראן. אנחנו, הישראלים, חיינו שם במעין קיבוץ קטן".
מה חשת כשפרצה המלחמה הנוכחית נגד איראן?
“היה קצת מוזר לשמוע על ההפצצות של צה"ל במקומות כמו איספהן, שהכרנו, אם כי אחרי כל השנים לא הרגשנו מחוברים לשם". לאחר שחזרו לארץ, המשפחה התיישבה בראש פינה, שם התגורר עשרות שנים.
מדוע לא התגייסת ללהקה צבאית, ובמקום זה התחלת את השירות במודיעין?
“האמת היא שניגנתי בגיטרה, אבל לא החזקתי מעצמי זמר. ללהקת פיקוד הצפון הגעתי לגמרי במקרה, כשליוויתי חברה במבחנים ללהקה. אני התקבלתי, והיא לא. כשהופעתי בתוכניות ‘רוח צפון’ ו’היי צפונה’, בבימויו של שמעון ישראלי, עדיין לא הייתי סגור לגבי זה שאמשיך בכיוון מוזיקלי. כמו במקרים קודמים, המקריות שלטה".
איך?
“כשהתכוונתי ב־74’ לפנות ללימודי חקלאות בעקבות עבודתו של אבי, שהיה מחלוצי החקלאות בגולן ובנגב, המפיקה מרים עציוני בדיוק חיפשה זמר בעל קול נמוך ל’ערב שירי רחל’ בבימויו של צדי צרפתי. זה היה משקל־נגד לקולו הגבוה של חנן יובל, מלחין שירי המופע. גם דורית ראובני הייתה בין המשתתפים".
במרוצת השנים השתתף כץ בשלל הצגות, רבות מהן בתיאטרון לילדים ולנוער, בפסטיבלי זמר ובמשלחות אמנים לקהילות היהודיות בחו"ל. יש לו שתי בנות ושלושה נכדים מנישואיו הקודמים, שחיים בארצות הברית ושאותם הוא נוהג לבקר, ובת זוג, “בפרק ב’", שהיא יועצת חינוכית. כץ, שמתהדר בנוסף לקולו המרשים בהופעה מצ’ואיסטית ובזקן צחור, מטפח תחביב של רכיבה על אופני שטח.
יש לך חלום?
"היה לי חלום להופיע ב’כנר על הגג’ – והוא לא התגשם. עודני מקווה להופיע במחזמר".
