סיפורה של שורדת השואה חנה גפרית יוקרן הערב (רביעי), ערב יום השואה, בטקס בקיבוץ יד מרדכי. בזכות כושר ההישרדות, ההמצאה, הדמיון, הרבה מזל ומשפחה של חסידי אומות עולם, הצליחו גפרית ואימה זסילה לשרוד את טלטלות הימים ההם. בשנים האחרונות משתדלת גפרית לספר את סיפורה לכל מי שרוצה לשמוע.
היא הייתה אחת העדות הראשונות שהשתתפו בפרויקט 'זיכרון בסלון' שנוסד ב-2011. השנה היא משתתפת בפרויקט משותף של 'זיכרון בסלון' וסייף סקול, שבו היא מספרת את סיפור חייה בראיון לשחקנית אליאנה תדהר, במשדר שיוקרן מחר ביותר מ-1,300 בתי ספר ברחבי הארץ. תדהר השתתפה גם ביצירת השיר 'פרפר' שהפיקה גלגל"צ לפני שנתיים כחלק מפרויקט שירים שנכתבו בעקבות סיפוריהם של שורדות ושורדי שואה.
"לא הבנתי איך החיים מתנהלים כרגיל כשאני בארון בחושך"
גפרית נולדה ב-1935 בעיירה ביאלה ראווסקה שבפולין, בת יחידה להוריה הרשל וזיסלה הרשקוביץ. "ב-1939 עולמנו התהפך", סיפרה, "היו לנו חיים נוחים ונהפכנו לפליטים. בהתחלה התחבאנו כמה ימים בתוך בור באדמה, ואחר כך אימא ואני ברחנו לוורשה. אבא הצטרף לפרטיזנים, נתפס, נשלח לטרבלינקה ונרצח שם".
בסוף 1941 הוקם גטו בביאלה ראווסקה, אך משפחתה של גפרית הורשתה להתגורר מחוץ לגטו מכיוון שאימה שימשה תופרת לכוחות הכיבוש הגרמניים. חנה סירבה להיפרד מהוריה, שרצו להחביאה אצל משפחה פולנית, וכך מצאה עצמה בבור תפוחי אדמה של משפחה פולנית.
חנה גפרית. "הכנסתי את כל מה שעברתי לתוך מגירה, נעלתי במפתח וזרקתי לים" (צילום: יד ושם)
המשפחה, סקוברונק, הוכרה כחסידת אומות העולם. "בכל פעם שהגיעו אורחים היינו מסתתרות בארון", מספרת גפרית. "שמעתי אותם אוכלים וצוחקים, ולא הבנתי איך החיים מתנהלים כרגיל כשאני בארון בחושך. בשלב כלשהו החלטתי להפוך את עצמי לפרפר, דמיינתי שאני עפה חופשייה מעל העיירה. לימים, כשמסרתי עדות ב'יד ושם', סיפרתי את הסיפור על הפרפר, והם פרסמו אותו בספר הילדים 'רציתי לעוף כמו פרפר', שכתבה נעמי מורגנשטרן ותורגם ל-17 שפות.
"באפריל 1944 פרץ מרד גטו ורשה, שהיה סמוך לבית שבו הסתתרנו. הגרמנים הגבירו את הלחץ סביב הגטו. הגברים הפולנים שהיו אסירים פוליטיים נשלחו לאושוויץ, הנשים, ואנחנו בתוכן, נשלחו למחנה עבודה בגרמניה. התחזינו לפולניות ושרדנו במחנה שנה שלמה. אחרי שהרוסים שחררו אותנו, הלכנו ברגל 300 ק"מ לעיירה שלנו, אבל לא מצאנו בה אף אחד. מתוך 4,000 יהודי העיירה נותרו 35 מבוגרים ושני ילדים. לפני המלחמה בכלל לא ידעתי שאני יהודייה, אפילו חגים לא עשינו, אבל אחרי המלחמה נהייתי יהודייה גאה".
אחרי ששוחררו, הגיעו חנה ואימה ללודז', פולין, ושם נישאה האם ליוסף קופרשמיד, ניצול שואה שאישתו ובתו נרצחו. לאחר שנה נולד אחיה של חנה, אברהם. בינואר 1949 עלתה חנה לישראל, ומאז היא מתגוררת בתל אביב. "הכנסתי את כל מה שעברתי לתוך מגירה, נעלתי במפתח וזרקתי לים. החלטתי להיוולד מחדש בתור צברית". חנה למדה בבית ספר לסיעוד, שימשה אחות בריאות הציבור בשכונת עג'מי ביפו וניהלה שם סניף של 'טיפת חלב'. כשיצאה עם תלמידים למסע לפולין, כאחות, החליטה לספר את סיפורה, ומאז היא לא מפסיקה.
שיר חדש בהשראת סיפור חייה
על במת הטקס ביד מרדכי יבצע הזמר תמיר גרינברג לראשונה את השיר "למה אני?" שכתב עם האחיות כרקוקלי בהשראת סיפור חייה של גפרית. "השרירותיות והיעדר ההיגיון, הגורל ומקומו של המזל, אלוהים והאדם בתוך המשוואה של החיים", כותבים יוצרי השיר, "חוסר התשובה, הפתרון וסגירת המעגל. חלק מהדברים הם פשוט כך. אלו שאלות וסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתן גם בעידן הנוכחי, בחיינו האישיים, המקצועיים והחברתיים".
הטקס ביד מרדכי יתקיים במקביל לטקס ביד ושם, ויעמוד השנה בסימן "כאור בשולי הענן – שואה ותקומה ביד מרדכי". בטקס ישתתפו משפחות, תושבים, שורדי שואה, חניכי תנועות נוער ואישי ציבור.
