ג'ו ביידן מצטרף עכשיו אל חבורה מעוררת עצב של נשיאים אמריקאיים, שיציאתם התקבלה באנחת רווחה. סקרי דעת הקהל של ימי נשיאותו האחרונים מדברים בעדם. סקר בוול סטריט ג'ורנל הראה בשבת, שרק 36% סומכים את ידיהם על נשיאותו, 62% מעניקים לו ציון שלילי.
● פרשנות | התוכנית הרדיקלית שטראמפ הכין לאמריקה
● פרשנות | לנחש את דונלד טראמפ: למה הוא מתכוון, מה הוא רוצה, והאם הוא מגזים (כמעט) תמיד
הוא נמצא בעמדה של שוויון סטטיסטי עם חמשת הנשיאים הלא פופולריים ביותר של זמננו. הנסקר הראשון, הרי טרומן (1953) היה הנמוך ביותר, 32%. אבל הוא חי כמעט 20 שנה לאחר פרישתו, והספיק לראות תחייה של הערכה ושל חיבה. לרוע מזלו, ביידן, מהיותו הנשיא הזקן ביותר בהיסטוריה (82), כנראה לא יהיה כאן בעוד 20 שנה, אם כי ג'ימי קרטר הגיע עד גיל 100, אז מי יודע.
יום לא רחוק אחד, נסיבות כשלונו הפוליטי של ביידן יעניקו השראה למחזאים ולתסריטאים. הוא המלך ליר של זמננו, או ריצ'רד השני. חושיו הפוליטיים כיזבו, יועציו סובבו אותו בכחש, מפלגתו סובבה אותו בלחש. הוא עצמו ניחן בחירשות צלילים, כובד פה וכובד לשון. יתר על כן, הוא לא השכיל להתחבב על הבוחרים. תוארי הגנאי שהורעפו עליו במרוצת השנים היו מפולפלים ומכאיבים.
נאום הסיכום שלו, ביום ה', היה לאמתו של דבר חשוב מאוד. הוא הזהיר מפני היווצרותה של אוליגרכיה בארה"ב: הריכוז המסיבי של כוח פוליטי בידי קומץ מיליארדרים מן הטכנולוגיה העלית. הוא חזר בזה על הזהרתו הנבואית של אייזנהאואר לפני 65 שנה מפני "קומפלקס תעשייתי צבאי", אשר יכוף את אמריקה לאינטרסים המסחריים שלו. לרוע המזל, התנדפות כוחו של ביידן ואפרוריות נאומו שללו את תשומת הלב הראויה.
אילו רק ביידן היה חותם בקורונה
בימי נשיאותו האחרונים הוא חזר ואמר לפחות פעמיים כי אפשר שהכול היה נראה אחרת אילו היה חותם את שמו על המחאות, שמשרד האוצר שלו שלח לכל אזרח אמריקאי בימי הגל השני של נגיף הקורונה, במהלך 2021. כביכול, אילו חתם, כפי שעשה טראמפ שנה אחת לפניו, שמו היה נצרב בתודעת המוטבים, והם היו גומלים לו ביום פקודה והצבעה. אולי. ואולי אלה הרהורי החרטה העקרים של איש זקן, שהגיע לשלטון בהבטחה לנהל "תקופת מעבר" אל דור צעיר, וניסה להיאחז בשלטון נגד השכל הישר.
רק בערוב נשיאותו, לאחר הבחירות, הוא הודה, כי אינו בטוח שהיה מסוגל להשלים תקופת כהונה שנייה, אילו חזר ונבחר. גם סנגוריו הנאמנים הגיבו בתדהמה על הווידוי הזה. מדוע לכל הרוחות הוא לא הקדים להודות, ולפרוש? או אז היתה ניתנת למפלגתו ההזדמנות לערוך בחירות מקדימות סדירות כדי למצוא מועמד הולם לרשת אותו. אולי קמלה הריס הייתה מנצחת בבחירות כאלה, ואולי לא.
תחת זאת ביידן הוביל את מפלגתו אל עברי פי פחת. היא איבדה את הנשיאות ואת שני בתי הקונגרס. במובן מסוים, זו התבוסה המרה ביותר שהמפלגה נחלה זה 70 שנה. אין זו רק שאלה של עמדות כוח, אלא של אובדן דרך. הדמוקרטים מתקשים להגיד לציבור מיהם ומה הם רוצים.
הטרגדיה היא שהוא השיג השגים לא מבוטלים, אולי אפילו גדולים. החשוב שבהם מבית הוא יוזמתו לשקם את התשתית הכושלת של ארה"ב, שלא עלתה בידי שום נשיא מאז אייזנהאואר, בשנות ה־50. הוא השיג את הסכמת הקונגרס להשקיע טריליון דולר בבניית גשרים, בסלילת כבישים, בשיפוץ נמלים ובהרחבת האינטרנט לאזורים עניים. המוטבים של תכניותיו גמלו לו בהצבעה לטובת טראמפ.
עיתון הבית של ביידן במדינת דלאוור מפרסם את ראיון הפרידה אתו. הכותרת: ״קריירה של ׳הגינות ושל יושר׳״ (8 בינואר)
פג החשק למדיניות חוץ פעילה
במדיניות חוץ, ביידן עמד בדיבורו, ושיקם את יחסי האמון בין ארה"ב לבעלות בריתה באירופה, במזרח אסיה ובאוקיינוס השקט. הוא גם נחלץ לעזרת אוקראינה, אם כי עשה כן באיטיות ולא פעם בחוסר מחשבה תחילה. אבל כנגד זה עומד כשלונו הגדול באפגניסטן. זה התרחש בחודש השביעי של נשיאותו, ופגע ללא תקנה בשמו הטוב. מבקריו התעלמו מן הכוכבית הקטנה, שהוא רק הוציא אל הפועל הסכם שחתם טראמפ כמעט שנה וחצי קודם.
20 השנה של מלחמת אפגניסטן עלו לארה"ב 2 טריליון דולר, או 300 מיליון דולר ליום. 800,000 חיילים אמריקאיים שירתו בה. כמעט 2,500 נהרגו. 20,000 ויותר נפצעו. נסיבות ההתקפלות הסופית היו מזעזעות, הטעימו חולשה, בזבוז וחוסר מיומנות.
אפגניסטן, עיראק ואוקראינה הפיגו את החשק של רוב האמריקאים להשתתף במלחמותיהם של זרים, גם כאשר הזרים הם בעלי ברית, גם כאשר על כפות המאזניים מונחים שיקולים של ביטחון לאומי, וגם כאשר האויב הוא זדוני, מרושע ומסוכן.
סקר המתפרסם היום (א') בניו יורק טיימס מראה, כי 60% מן האמריקאים, זאת אומרת הרבה יותר מאלה שהצביעו לטובת טראמפ, רוצים להקטין את התפקיד שארה"ב ממלאת בענייני העולם. השוו־נא את המספר הזה עם סקר של מרכז Pew (פיו) רב היוקרה מ־2019. אז אמריקאים נחלקו שווה בשווה בין מחייבי תפקיד פעיל למתנגדיו. זה נתון שבעלות בריתה של ארה"ב מעבר לים יצטרכו לנסות ולהבין במלואו. טראמפ אינו זקוק למנדט של סקרי דעת הקהל, כדי להנמיך את הפרופיל הבין־לאומי. אבל סקרים כאלה יחזקו את ידיו.
בעוד שעות אחדות יתחיל יומו הראשון של טראמפ בבית הלבן. הוא הבטיח לשנות את העולם ב־24 השעות הראשונות. הוא רשאי לטעון, לשיטתו, שהעולם כבר התחיל להשתנות מתוך ציפייה להגעתו. בראיון טלוויזיה ביום שבת הוא חזר אל מוטיב רב ימים: הוא יכריח את העולם לנהוג כבוד באמריקה, ואבוי למי שלא יעשה כן. מוטב לפרש את הדברים האלה בשינוי קל: לא כבוד לאמריקה, אלא כבוד לטראמפ. בעיצומה עומדת התחרות הרב־יבשתית מי יחניף יותר לנשיא היהיר והקפריזי של ארה"ב. כאן אין מקום למינימליזם. כאן יש להשליך דליים של קונפטי על ראשו.
הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ / צילום: ap, Evan Vucci
ג'ו ביידן עוזב את עיר הבירה מושפל ועלוב. כך עזב אותה הארי טרומן ואשתו, ב־1953, ברכבת, בדרך אל עיירת מגוריהם קטנה במדינת מיזורי. שכניהם הואילו להמתין להם בתחנה, להריע ולהרים את רוחם. הבה נקווה שג'ו וג'יל יפגשו לפחות קצת רצון טוב בווילמינגטון שבמדינת דלאוור. יהיה להם קשה מאוד להתרגל לאפרוריותם של הימים הבאים.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.
