הנשיא דונלד טראמפ, החוזר ומתפאר שהוא מפטר ללא היסוס עוזרים סוררים, חזר ופיטר עוזר סורר. זה קרה ביום ה־101 של נשיאותו, בסוף השבוע שעבר. המפוטר הוא היועץ לביטחון לאומי, מייק וולץ.
● הדיווח שטוען: זאת הסיבה שטראמפ פיטר את היועץ שלו
● פרשנות | תגובת נגד סוחפת לאיומי טראמפ מנחילה ניצחונות למפלגות השלטון באוסטרליה ובקנדה
● טראמפ: "פאוול לא יפוטר", אך הלחץ להורדת ריבית נמשך
טראמפ פיטר במהלך נשיאותו הראשונה, ממש מן החודש הראשון שלה עד החודש האחרון. הוא עשה כן לעתים קרובות באמצעות ציוץ במה שהייתה אז טוויטר. כך הוא החליף את מזכיר המדינה שלו, את התובע הכללי ואת מנהל האף.בי.איי. פיטוריהם נודעו להם מן המדיה החברתית.
במובן הזה, גורלו של וולץ שפר עליו יותר. הוא הורשה להוסיף ולהתנדנד על בלימה במשך כמעט חודשיים, מן הזמן שבו נודע כי חלק סודות צבאיים בתוכנת צ'אט לא מוגנת ועד היום שבו הוכרז שנמוכו לכהונת השגריר באו"ם. בהחלט כבוד להיות באו"ם, השגריר הוא אפילו חבר קבינט. אבל היועץ לביטחון לאומי הוא האיש הראשון הרואה את הנשיא בבוקר.
כה פאתטית הייתה הפרשה הזו, עד שהיא התקרבה לקלף את ציפוי הברק מנשיאותו הרעננה של טראמפ. הנשיא חוזר ומזכיר את כשרון ההדחה שלו, אבל הוא גם מתפאר שהוא מיטיב לבחור את עוזריו.
לא רק בגלל הצ'אט
בחודשי הפתיחה של נשיאותו הראשונה שרר תוהו ובוהו בבית הלבן של טראמפ. את יועצו הראשון לביטחון לאומי הוא הדיח בתוך שלושה שבועות. הוא כנראה לא רצה לפתוח את נשיאותו השנייה באותו אקורד צורם. תחילה הוא לימד סניגוריה על וולץ, ציר קונגרס לשעבר וקצין קרבי לשעבר. "הטכנולוגיה לא מושלמת", הוא אמר על קבוצת הצ'אט הידועה לשמצה, "הוא כנראה לא יחזור על זה".
הצ'אט שם אותו ללעג. אבל זו לא הייתה בעייתו היחידה של וולץ. ניציותו הטבעית בשורה של ענייני חוץ, בייחוד רוסיה והיחסים עם בעלות הברית בנאט"ו, הדאיגה את שומרי הגחלת של הטראמפיזם, החרדים מפני הסתבכויות מעבר לים, שונאים את אירופה ומחבבים את פוטין.
לפי ה"וושינגטון פוסט", את הכף נגד וולץ הכריעה שיחתו עם ראש ממשלת ישראל על תקיפת איראן לקראת פגישת נתניהו עם טראמפ בתחילת פברואר. העיתון מייחס את הידיעה ל"שני אנשים".
זה קרה, אם אומנם קרה, לפני שהתפוצצה פרשת הצ'אט. מדוע אם כן עברו שלושה חודשים עד הפיטורים? לא ברור. הדיווח בוושינגטון פוסט מעורר רושם כלשהו של סנסציונליזציה. דיווחים בישראל הרחיקו לכת עוד יותר, וכרכו את שקיעתו הפתאומית של וולץ בשקיעה מקבילה של רון דרמר, שהפך ל"אישיות לא רצויה" בממשל טראמפ. אין זה מן הנמנע שהמדווחים רואים מהרהורי לבם, או לכל הפחות מגזימים.
הפיתוי והחזון
סביר שוולץ עשה משהו, שיועצים בכירים של נשיאים מתפתים לעשות מפעם לפעם: הם שוכחים שהם נמצאים שם כדי להוציא לפועל את חזונו של הנשיא, לא את חזונם שלהם. הפיתוי גדול במיוחד, כאשר הנשיא ניחן בידיעות מוגבלות על הנושאים שבהם עוסקים היועצים האלה.
לוולץ יש רקורד ארוך של תמיכה תקיפה באוקראינה ובישראל, מימי כהונתו בקונגרס. במובן הזה, מינויו ליועץ לביטחון היה מפתיע, מפני שוולץ קרוב אל חוג פוליטי במפלגה הרפובליקאית שטראמפ תמיד רחש לו טינה ובוז: הניצים, שהובילו את ארה"ב אל מלחמות אפגניסטן ועיראק. נתניהו ודרמר, בהפרש של רבע מאה, היו אורחים תדירים בחדרי האורחים של הניצים הרפובליקאים. היה להם מעט מאוד מן המשותף עם היונים ועם הבדלנים.
יורשו של וולץ, יהיה אשר יהיה, לא יהיה אידיאולוג. הוא בהכרח יתמנה לתכלית אחת בלבד: לעשות את רצונו של הנשיא, ולא לסטות ממנו ימין או שמאל. סטיב וויטקוף יהיה מועמד קלאסי. הוא יודע מעט מאוד על מורכבויות העולם, אבל הרבה מאוד על אופיו של טראמפ ועל רצונותיו.
הגלייתו של וולץ אל כהונת השגריר באו"ם משאירה את ישראל בלי בעל ברית חשוב. אבל זו תזכורת מועילה שיש לישראל קצת פחות השפעה על הבית הלבן של טראמפ ממה שהיא שיערה.
קיסינג'ר של טראמפ?
הפונקציות של יועץ לביטחון לאומי עוברות זמנית לידי מזכיר המדינה מרקו רוביו. זו בחירה קצת מוזרה, אבל בוודאי מוזרה פחות ממינויו האפשרי של וויטקוף. רוביו רכש מומחיות בענייני חוץ במהלך שנים ארוכות של כהונה בסנאט, כולל ועדות החוץ והביון. השאלה היא איך ליישב את כהונת מזכיר המדינה רבת הדרישות עם כהונת היועץ.
מזכיר המדינה האמריקני, מרקו רוביו / צילום: אלכס קולומויסקי
ב־75 השנה האחרונות, כהונת המזכיר התפתחה לזו של דיפלומט־על, המדלג מבירה לבירה. לפנים, מזכירי מדינה נהגו לשבת בוושינגטון, בקרבת הנשיא. לא היה צורך אובייקטיבי ביועץ נפרד.
היועץ לביטחון לאומי התחיל להתבלט רק בשנות ה־60, בימי משבר הטילים בקובה ומלחמת וייטנאם. הנרי קיסינג'ר הקנה ברק כוכבים לכהונה הזו. הוא התמנה ב־1969, כאשר ריצ'רד ניקסון נעשה נשיא. ניקסון בז למחלקת המדינה, וגמר אומר לנהל את מדיניות החוץ בעצמו.
קיסינג'ר החריף, הידען, הלוליין הפוליטי והחברתי, אומנם נעשה המוציא והמביא. הוא הופקד על יוזמותיו הנועזות ביותר של ניקסון: הפיוס עם סין הקומוניסטית, ששינה את מהלך ההיסטוריה; ה"דטאנט" עם ברית המועצות, שהנמיך במשך כמה שנים את להבת המלחמה הקרה; אחר כך, בעקבות מלחמת יום הכיפורים קיסינג'ר התחיל את מסע הדילוגים המפורסם שלו במזרח התיכון, שהניב את הסכמי ההפרדה הראשונים עם מצרים ועם סוריה, וסלל את הדרך לשלום ישראלי־מצרי.
קיסינג'ר דרך על בהונותיו של מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, ויליאם רוג'רס, ודחק אותו אל שוליים של חוסר רלוונטיות. לבסוף, ניקסון שם קץ לפארסה, פיטר את רוג'רס, והעניק לקיסינג'ר את הכהונה הכפולה של מזכיר ושל יועץ. היא נשארה בידיו במשך שנתיים, עד ימי הנשיא ג'רלד פורד. אחר כך היה עליו להסתפק בכהונת המזכיר.
הייתכן שרוביו יהיה קיסינג'ר של טראמפ? מי יודע. רוביו עבר טרנספורמציה ניכרת בשנים האחרונות, מקטגור קטלני של טראמפ (הוא התמודד נגדו במקדימות הרפובליקאיות ב־2016) לאיש חצר נאמן, המרעיף על הנשיא שבחים מפליגים. לפנים, רוביו היה קרוב יותר אל הניציות של וולץ מאשר אל הבדלנות של טראמפ. אבל נראה שאין הוא מתקשה להתאים את עצמו לנסיבות.
איפה יעמוד רוביו כלפי ישראל? הוא היה ידיד קרוב מאז ומעולם. אבל בחצרו של טראמפ אין ידידים קרובים בתור שאלה. אלה הרוצים להחזיק מעמד חייבים לוותר על סדרי היום הפרטיים שלהם, אפילו להתכחש להם. הכול רוצים להיות כוויטקוף. זה האחרון יודע את כלל הברזל של שיור ושל התקדמות: ההכרה שהוא לוויין במערכת השמש של טראמפ, לא משתתף שווה זכויות.
