שום דבר לא יכול להרוס את הכבש השישה עשר, עם המילים המקסימות של יהונתן גפן (שאפילו דמותו הציבורית השנויה במחלוקת של גפן עצמו לא יכולה לקלקל) והלחנים המבריקים של יוני רכטר. לכן, כשהוכרז האיחוד של כל ארבעת חברי האלבום המקורי לא היה צורך ביותר מדי סופרלטיבים או פרסום נוצץ כדי לגרום לעם ישראל לנהור לאתר ההופעה כדי לנסות לחטוף כרטיס נחשק.
ההבטחה: ארבעה מהאמנים הכי מוכרים וותיקים בישראל – גידי גוב, דיוויד ברוזה, יוני רכטר וכמובן יהודית רביץ שחוזרת לבמה אחרי שנים של היעדרות. מהרגע הראשון היה ברור למה רביץ הסכימה לחזור לבמה, זה לא רק העיתוי והצורך של כולנו בקצת נחמה ("כולנו לא ישנו שנה", אומר גידי גוב בדברי הפתיחה). מתחת להפקה המדוקדקת, ההופעה מרגישה כמו מפגש אינטימי בין ארבעה חברים, שרק במקרה הוזמנו מאות אנשים לצפות בו.
רביץ ללא ספק הייתה נסיכת הערב, ושלושת המוזיקאים לצידה לא הפסיקו להרעיף עליה אהבה, אבל גם קצת להסתלבט עליה. "כל הכבוד לכם על הנחישות להגיע לכאן הערב", אמר גוב. "וכשאני אומר 'לכם', אני מתכוון בעיקר ליהודית".
שוב הם כאן
החלק הראשון של ההופעה כולל את מרבית השירים של אלבום הכבש השישה עשר, ורובם מובאים בעיבוד די נאמן למקור, והאמת שאין טעם לשנות אותם יותר מדי. הקהל לא הגיע כדי לשמוע גרסאות חדשות לקלאסיקות הילדות, אלא כדי לשיר יחד איתם כל מילה ומילה מכל הלב.
מעל הכל מרחפת רוחו של גפן, שלא רק כתב את השירים אלא גם נתן את קולו לכמה מהסיפורים. ההופעה עצמה נפתחה בהקלטה שלו מקריא את השיר "יש ילדים שאבא שלהם", המלווה בוידאו-ארט מקסים (עליו חתום גיא רומם) שמלווה את ההופעה כולה ונותן לה עדכון מודרני קל (אבל לא יותר מדי).
לשמחתי, לא כל מקום שבו באלבום המקורי כלל את הדקלום של גפן, עם חיתוך הדיבור הכל כך איקוני, השתמשו בקולו המקורי. זה היה שוחק את האפקט המרגש. את מקומו תופס לרוב גידי גוב, שלא נשמע כאילו הוא עושה חיקוי של גפן, אלא כמו סבא גידי שמקריא סיפור לנכדיו.
החלק השני של המופע כולל שירים מהקריירות הענפות של הארבעה, ובהתחלה חששתי שהמעבר יהיה חד מדי. אחרי הכל, הקריירות העצמאיות שלהם נוטות לכיוון הרוקיסטי, אבל המעבר נעשה בהדרגה. אחרי מרבית שירי האלבום הם שרו כמה משירי הילדים הנוספים שהלחין רכטר. יהודית רביץ שרה את "מה עושות האיילות", ואחרי זה הייתה מחרוזת שכולה שירי אריק איינשטיין: מ"קילפתי תפוז" ל"גברת עם סלים" ו"אדון שוקו".
אחר כך הגיעו גם שירים "למבוגרים" אבל רכים יחסית, כמו "גוליית" (של כוורת) "לקחת את ידי" (יהודית), "אין עוד יום" (גידי), "באנו לכאן" (דיוויד) ו"שיר נבואי קוסמי עליז" (יוני). ואז לקראת סיום, ברגעי השיא של הערב, זו הייתה הופעת רוק לכל דבר.
גידי גוב שר את "אני שוב מתאהב" והווידאו ארט המתוק והמינימליסטי הפך לבועט וסוער. כשיהודית רביץ התחילה את "באה מאהבה", הקהל כבר עמד כולו על הרגליים, חלקו נהר למעברים כדי לרקוד באנרגיה מתפרצת. זה היה שיא הערב, שילוב של פריקת מתח מהשבועות האחרונים (שלא לומר, השנה האחרונה) החדשות הטובות של שחרור החטופות בתחילת השבוע, וההתרגשות מהקאמבק של רביץ.
אפילו אני, שמחבבת את השירים שלה באופן קז'ואלי בלבד, ומעולם לא הענקתי מחשבה להיעלמותה מהבמה, התרגשתי מהמחשבה – שזו הזדמנות שאולי לא תחזור, לרקוד ולשיר ביחד עם יהודית רביץ (ועם עוד מאות זרים שמתרגשים בדיוק כמוני).
הנוכחות הבימתית שלה מלאת סתירות, היא עדיין פרפורמרית מעולה וכובשת, וסימני הגיל כמעט שלא ניכרים על קולה הצלול, ובו זמנית לרגעים נראה שהעומס של אור הזרקורים מכביד עליה, והיא נראתה שברירית. לא פעם גידי או דיוויד עזבו את הספוט שלהם כדי לעמוד לצידה, לתת חיבוק קל או לעטוף אותה בסוודר, אולי נענים לאיזה אות הזדקקות שהיה סמוי מעין הקהל. כזה שרק חברים של עשרות שנים יכולים לזהות.
הימור בטוח?
מופעי איחוד נראים כמו הימור בטוח, אבל יש בהם כמה סיכונים. אחד מהם הוא סימני הגיל, שאין מה לעשות, משפיעים גם על היכולת לעמוד על הבמה. יותר מכולם, נראים סימני הגיל על גידי גוב ובעיקר דיוויד ברוזה, אבל ברגע שהם עוברים לשירים שלהם הם שוב מרגישים בבית. כשברוזה שר את "סיגליות" הוא נכנס לאטרף הספרדי שלו ומפלרטט על הקהל, ונראה שוב כמו איך שזכרתי אותו בהופעה הקודמת שלו שזכיתי לראות, לפני קצת יותר מעשרים שנה.
סיכון נוסף במופעי איחוד, הוא הוא המתח הקיים בין התשוקה של הקהל לחומרים הנוסטלגיים לבין עייפות החומר של האמנים שביצעו את השירים עשרות פעמים. כאן זו כמובן לא בעיה בכלל, עבור כל הארבעה, הכבש השישה עשר הוא רק נקודת ציון אחת בקריירה ענפה של כמה עשורים. נראה שהם שמחים לחזור לשירים האהובים באותה מידה שבה הקהל שמח לשמוע את השירים ה"חדשים" (חדש זה עניין יחסי, כמובן).
"הכבש השישה עשר ושירים שלנו גם" הוא ערב מוזיקלי מושלם לא רק בגלל החומרים המוזיקליים של חבורת האמנים המיתולוגית הזו – ביחד ולחוד, אלא גם בשל הפקה שמצאה את האיזון הנכון בין הרוך הילדי לרוק הסוחף, והצליחה לגרום לשירים להישמע רעננים גם בלי לגעת בהם יותר מדי. וכל זה בעטיפת וידאו מדהימה, שלא הסיחה את תשומת הלב אלא השלימה את החוויה והפכה אותה לאימרסיבית במיוחד.
"מי שמביט בי מאחור" מתוך הכבש השישה עשר (צילום :יהונתן הלוי)
לבסוף, אחרי שהוצאנו את האנרגיות בהופעת הרוק שהפכה למסיבה, הגיע הזמן להירגע עם השיר שחותם את האלבום, וכולנו ידענו שהוא זה שגם יסגור את הערב. להקראת "הכבש השישה עשר" הובא שוב קולו של יהונתן גפן, בהקלטת וידאו מצעירותו, וכמובן השיר "לילה טוב". זהו אחד משירי הערש הישראלים היפים ביותר, ולא משנה בת כמה אהיה כשאאזין לו, הוא תמיד ישרה עלי את השלווה התמימה של הירדמות במיטת ילדותי.
מאז תחילת המלחמה יצא לי לצפות בכמה מופעים והצגות, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות, אך המשותף להם היה הבועה הקסומה שנוצרת בשעתיים האלו באולם, שתמיד התפוצצה בכאב ביציאה החוצה אל הרחובות עמוסי שלטי החטופים ומדבקות לזכרם של הנופלים והנרצחים.
הפעם, ברקע עסקת החטופים שיצאה סוף סוף לדרך, וסיום המלחמה שכמעט נראה באופק, התקווה והרכות ליוו אותי כל הדרך הביתה. תקווה שיחזרו החטופים, שיהיה קל יותר להירדם בלילה (או לפחות שהכבש השישה עשר יפנה כבר את הדרך לכבש שאחריו), ושיחזור השקט כדי שלעיתים רחוקות נוכל לפגוש איזה רעם נחמד.
