ד"ר אמיל ספדי, אב לארבעה, חשב אחרי 7 באוקטובר לעבור לניו זילנד. "כבר הלכנו לשגרירות והכול", הוא אומר ונשען על דלפק האחיות במרכז מחלקת הילדים במרכז הרפואי זיו בצפת. הוא שמע את פיצוץ הרקטה במג'דל שמס אתמול (שבת) כשהיה בבית ביישוב מסעדה, וכשהבין שאחיינו, אסמר זיתון בן ה-11, נפגע, נסע במהירות למרכז הרפואי במג'דל שמס והחל לחפש אותו בין הפצועים. בקושי רב הוא מתאר: "התחלתי לחפש אותו בין הילדים שנפגעו קשה, הרמתי שמיכות מעל גופות, ראיתי כאלה בלי יד, בלי רגל. שמו אותו בסוף בסוף. העלינו אותו לאמבולנס ונשארתי לעזור.
"האחיין שלי בסדר יחסית לאחרים, הוא קיבל מכה קשה ברגל, ייקח לו הרבה זמן אבל הוא נושם והוא חי". זיתון עדיין לא יודע כנראה מה עלה בגורל חבריו, לפי מה שמספר דודו. יש תיעוד שלו רץ בצליעה מזירת הפגיעה. במזל הוא היה במרחק מספיק מנפילת הרקטה. "אלה לא חיים ככה", אומר ספדי בעצב, "מחכים לטיל שייפול עליך".
מחלקת ילדים בבית החולים זיו. "אלה לא חיים ככה, מחכים לטיל שייפול עליך" (צילום: דוד טברסקי)
11 פצועים עדיין מאושפזים במרכז הרפואי, מתוך 39 הפצועים שהגיעו אליו. בטיפול נמרץ ילדים מאושפזים שלושה ילדים, שניים מתוכם מורדמים ומונשמים ומצבם מוגדר קשה, וילד אחד שמצבו מוגדר בינוני. כולם עם פגיעות בטן, פגיעות חזה ושברים בגפיים. במחלקת הילדים מאושפז ילד פצוע בינוני במצב יציב עם פציעות רסיסים, אחרי ניתוח בטן, וחמישה ילדים בני 15-8 במצב קל, שסובלים בעיקר מפציעות רסיסים. במחלקת כירורגיה מאושפז בן 36 עם פציעות רסיסים באוזן ובפנים, גם הוא במצב קל.
מיצג לזכר הילדים שנספו באסון (צילום: דוד טברסקי)
במחלקת אורתופדיה מאושפזת מונא סייד אחמד, בת 50, שנפצעה קל מרסיסים. "ראיתי מהמרפסת את הילדים עפים באוויר", אמרה סייד אחמד למנהל בית החולים פרופ' סלמאן זרקא, שביקר אותה יחד עם יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן והח"כ לשעבר ענבר בזק. שעה לפני נפילת הרקטה, הגיעה אליה אחייניתה לשתות מים, כך סיפרה, ואז נהרגה בפיצוץ.
נזק מרסיס הרקטה במגרש הקטרגל (צילום: דוד טברסקי)
זירת האסון (צילום: דוד טברסקי)
נזק מפגיעת הרקטה. "ראיתי מהמרפסת את הילדים עפים באוויר" (צילום: דוד טברסקי)
במחלקת ילדים מסתובבת טיל-טיל, או בשם שלה כשהיא בלי אף אדום, טל שטיין, גם היא תושבת רמת הגולן, שכנה של המאושפזים החדשים במחלקה, מבני יהודה. עד למלחמה קראו לה דוקטור טיל, אבל עכשיו זה לא מתאים. "באנו בבוקר בתחושה שאנחנו לא יודעים איך לגשת, אבל הצלחנו להעלות איזשהו חיוך, והמון השתתפות בתור בני אדם ובתור ליצנים", היא מספרת. "אם אני רוצה לבכות, אפשר לבכות איתם ואפשר להיות איתם, במקום הזה זה מה שעושים, שירגישו שאני באמת איתם והם לא לבד", היא אומרת בעיניים בורקות, גם אחרי 11 שנים כליצנית רפואית.
ברכה בת ה-3, הבת של אפרת ואחות של אהרון שלום שמאושפז במחלקה משבת בצהריים, מבקשת לדבר איתה, כלומר עם טיל-טיל. "תכף אני אדבר איתך עד שייצא לך עשן מהאוזניים", אומרת לה טיל-טיל, וברכה כבר מחייכת. "עם ישראל ממש מחבק אותם", מספרת אפרת המתגוררת עם משפחתה בצפת, "באו אתמול מ'ורד הגליל' וארגון חסד של חרדים הביאו ממתקים ושוקו, מקבלים אותם כמו יהודים, כואב עליהם כמו על עצמנו, כואב לי".
צעירים מהיישוב מתכנסים במגרש שאירע בו האסון (צילום: דוד טברסקי)
תושבים במגרש הקטרגל. "מקווים שעכשיו יתייחסו לצפון" (צילום: דוד טברסקי)
קינאן ספדי, שאחיינו בן ה-11 אלאן ספדי הוא אחד משני הילדים שמורדמים ומונשמים במחלקת טיפול נמרץ, עומד מחוץ למחלקה. "ילדים קטנים שיחקו כדורגל וזה נפל עליהם מהשמיים, אין מילים למה שקרה", הוא אומר. אחיינו נפגע ברגל ומתחת לעין מרסיסים, הוטס במסוק לבית החולים, שם הרופאים החליטו להרדימו כדי שיוכל להתמודד עם הכאב מהניתוח. מצבו יציב. "אני מתרגש כשאני מדבר", הוא אומר בעברית זהירה, "הם לא אויבים, הם חפים מפשע. צריך ללמוד ממה שקרה, זה אסון. מקווים שעכשיו יתייחסו לצפון, ויש תקווה לשלום".
לצד הכאב והחשש, משפחות הילדים המאושפזים כולן זכו לחיבוק חם מהתושבים בצפת ובאזור. "עד 03:00 בלילה הביאו לפה אוכל ועזרו לנו מבחינה נפשית, אנחנו כולנו באותו בור", אומר קינאן ספדי, ואז מתקן, "כולנו באותה סירה". גם אמיל ספדי מציין במיוחד את החיבוק שהוא חש מהציבור הישראלי. "חברים ומטופלים שלי התקשרו ואמרו כמה הם דואגים, גם כי אנחנו אחים, וגם כי מה שקרה אי אפשר לעכל. הרגשתי שהציבור הישראלי ואנחנו מחוברים חזק חזק".
מפגן תמיכה של חברי קיבוץ אל-רום בזמן לוויות ההרוגים. "כולנו באותה סירה" (צילום: דוד טברסקי)
