הדבר הראשון שאתה מבחין כשאתה נוחת באוזבקיסטן הוא עד כמה האנשים ידידותיים; וכמה הכל נקי. אף אחד לא מעשן בפומבי, וכולם מדברים בקול הכי רך, גם אם יש משהו שלא בסדר או חילוקי דעות.
למעשה, אם יש דבר אחד שלעולם לא יפסיק להדהים אותך בעת ביקורך במדינה המרכז אסייתית הזו, זה פשוט עד כמה מדובר באומה שבה אין דרמות: כמה זה קל לדבר עם אנשים ולבקש מהם להצטלם; כמה בקלות הם היו חולקים איתך את חשבון האינסטגרם שלהם ומסכימים לדבר עם עיתונאי ישראלי. בקיצור, למרות שמדובר במדינה שמרנית, מוסלמית ולא-דמוקרטית – הפתיחות בה שלטת.
במדינה הזו של כ-40 מיליון איש, הרוב המכריע הם מוסלמים, אבל היא מוגדרת כמדינה חילונית. אנשים אינם מחויבים לפעול לפי המסורת האסלאמית בפומבי – למעשה, אתה יכול לאכול במסעדה במהלך חודש הרמדאן ואף אחד לא יהיה מופתע. ושלא כמו מה שתראה במדינות מוסלמיות רבות אחרות, המסגדים כמעט שאינם נראים לעין (חוץ מהמסגדים ההיסטוריים שאכן מרשימים וגדולים).
קריאות לתפילה נשמעות לעתים רחוקות, והמסורות האסלאמיות – למרות שהן נפוצות מאוד – נשמרות על פי שיקול דעתו של כל אחד. למעשה, החוקה אוסרת על המדינה להפוך לאסלאמית ומגבילה מאוד את הפולחן בפומבי. בהתחשב בכך שהיא שוכנת בלב אחת האזורים הגאופוליטיים האסטרטגיים ביותר בעולם המוסלמי – גובלת באפגניסטן ורק במרחק קצר מאיראן ופקיסטן – נראה כי האוזבקים נחושים להיות מגדלור לעולם על איך מודרניות, מסורת ופטריוטיות יכולות להתקיים בהרמוניה.
הביקור שלי שם יצא במקרה כשהמדינה חגגה 32 שנה לעצמאות מהסובייטים. החגיגות בבוכרה היו ייחודיות עבורנו במערב: מוקדם בבוקר התושבים התעוררו ל"מרתון" של חמישה קילומטרים. כולם התכנסו בכיכר העירונית ההיסטורית כדי לצפות בכוחות המיוחדים של אוזבקיסטן מדגימים את יכולותיהם, ולאחר מכן היה מופע של גבר לצד רקדנית. נראה שהאוזבקים גאים בכך שהתקדמו כל כך מאז שהשיגו עצמאות ממוסקבה, למרות שאתה בהחלט שומע לא מעט על כמה שהם בני מזל שברית המועצות השקיעה כל כך הרבה במהלך הכיבוש שנמשך עשרות שנים, כולל בניית מערכת הרכבת התחתית המרכז אסייתית הראשונה בטשקנט (שעדיין יש בה נושאים מהתקופה ההיא: תחנה שנורותיה נראות כמו כותנה; תחנה לזכר הקוסמונאוטים של התקופה ההיא, עם קירות מיוחדים המראים את הדיוקנאות שלהם).
מה שאפילו יותר מעניין הוא שכמעט כל האוזבקים רוצים Green Card אמריקאי שיקנה להם יכולת להגר לארה"ב. למעשה, השלטון רואה בזה ווין-ווין ורואה לחיוב את היכולת ללמוד כישורים בחו"ל ובכך לפתח את אוזבקיסטן עם חזרתם של האזרחים. אם הם יקבלו מעמד בארה"ב, הם יוכלו להרוויח הון ולשלוח כספי עזרה לאהוביהם הביתה, כולל הרבה בני משפחה שעדיין חיים בקהילות כפריות נחשלות ומרוחקות ויוכלו לחזור בשלב כלשהו ולעזור לפתח את המדינה בעזרת הכישורים שצברו בארה"ב.
כמדינה שעדיין מתפתחת מאוד בכל הנוגע לדמוקרטיה, לאחר שזכתה בעצמאות מהסובייטים בשנות התשעים, ברור שהשלטונות משיגות את מבוקשן בכל פעם שהוא רוצות. עם זאת, תהיה זאת טעות לתאר את המדינה כמדינה טוטליטרית. אנשים מביעים את דעותיהם, ואתה יכול אפילו לראות אותם רבים בחופשיות עם שוטרים כאשר משהו אינו תקין. הם בשמחה מדברים על מצב המדינה ומה הממשלה עושה טוב ורע. המשטר מצד אחד רואה בדת כסכנה אם היא תשתלט על צביון המדינה, אך מנגד, אינו מעוניין להעניק זכויות דמוקרטיות גורפות (וגם כמובן אין שום לגיטימציה ציבורית ליחסים בין בני אותו המין) וגם הקשה לאורך השנים על הקמת קבוצות ואגודות דתיות.
מנגד, דווקא על מנת להקל על האזרח הפשוט, החל משנת 2016, עם חילופי השלטון במיוחד לאחר שהנשיא החדש תפס את השלטון – הממשלה נהפכה לפחות נוקשה לגבי הבעת האסלאם בפומבי, מה שמצד אחד מאפשר חופש פולחן רב יותר, אך כמובן, לא ברמה שמשתלטת על החיים הציבוריים כמו מדינות אחרות שבהם האסלאם הפך לפוליטי.
ביקור במדינה היום מאפשר לראות את האסלאם והמסורת מכל הזרמים – בנות צעירות עם כיסויי ראש מחזיקות ידיים עם בנים במכנסיים קצרים; נשים מבוגרות לבושות בלבוש מסורתי לצד גברים בחליפות; קנטקי פרייד צ'יקן עם אפשרויות מותאמות לחיך המקומי כמו קבב; לצד באזארים שמוכרים הכל, החל מאגוזים ופרחים ועד לבשר. לכל המנות העיקריות יש נושא משותף: בשר, בעיקר טלה. לזה אפשר להוסיף מגוון רחב של ירקות ואורז, או שניהם, וכן מרק המשלב את שלושת המרכיבים. לכל המנות יש ריח נהדר, בזכות התבלינים והבישול הארוך.
אוזבקיסטן חולקת מסורות קולינריות עם קבוצות אחרות ממרכז אסיה. כמו למשל מנת ה"לגמן", שהושאלה מהאויגורים. ארוחה תמציתית ומזינה זו מורכבת מאיטריות המוגשות עם ירקות ובשר, ומציגה את השפעת דרך המשי על המטבח האזורי. נסיעה ממקום למקום היא זולה, באמצעות האפליקציה Yango, גם עם מספר טלפון זר – כלומר לא צריך לשנות דבר אם יש לך כבר אתה האפליקציה מהארץ. נסיעה שאורכת 30 דקות תעלה לך בערך דולר, ולמרות שאין הרבה קניונים מפותחים, הם עובדים על זה: פתיחה גדולה אמורה להתקיים בקרוב עבור קניון "טשקנט סיטי פארק" בעיר הבירה טשקנט. הוא שוכן בלב אזור קניות ובתי מלון מודרניים, ויהיו בו מותגים רבים מוכרים.
כאמור, האסלאם אינו הדת הרשמית. כך שבקלות אפשר למצוא בירה וסוגי אלכוהול אחרים מוצגים בפומבי (למעשה, חנויות לממכר משקאות חריפים נפוצות ברחובות המרכזיים ופתוחות היטב אל תוך הלילה, יחד עם מסעדות ומכולות שפתוחות כל הלילה כחלק מהרצון של המשטר לוודא שלאזרח תהיה יכולת לקנות דברים בסיסיים מסביב לשעון). אבל בניגוד למערביים רבים שחיים מאספרסו לאספרסו, האוזבקים מעדיפים תה ירוק, שתופס מקום מיוחד בליבם. תה, כמחווה שגרתית של אירוח בחלק הזה של העולם, ניתן לראות בכל מקום, בכמעט כל ארוחה – במהלך המנה העיקרית ואחריה. אם אתה באמת רוצה אספרסו, תתקשה למצוא אחד מחוץ לבירה טשקנט. אבל תה ירוק הוא תחליף הולם.
טשקנט: כשדרך המשי הופכת למטרופולין
טשקנט, בירת אוזבקיסטן, היא מטרופולין מודרני המפתיעה מבקרים עם שילוב של אלמנטים מסורתיים ועכשוויים. העיר מציעה קומפלקס בסגנון פארק שעשועים למשפחות שבו יש אטרקציות שונות באזור הנקרא "עיר הקסמים", עם אקווריום, בתי קפה וחנויות המוכרות מותגים בינלאומיים אך פחות מוכרים במערב. רכבת שעשועים קטנה מוסיפה לבידור, מה שהופך אותה ליעד אידאלי לכל הגילאים. יש גם בתי קפה וחנויות למותגים בינלאומיים מסוימים, למרות שלא הכי מוכרים. כמובן בעיר עצמה אפשר לגלות את מבני השלטון הרבים, שכמו במקרים רבים ברפובליקות סובייטיות לשעבר, מרשימים בגודלם ובנבדלות שלהם לעומת שאר המבנים.
לא רק חילונית – פתוחה
אוזבקיסטן מתגאה בכך שהחילוניות היא עיקרון ליבה בחוקתה. בעוד האסלאם אינו הדת הרשמית, הייתה התעוררות לאחרונה בערכים שמרניים, ואנשים החלו להתלבש בצניעות רבה יותר. אך במרחב הציבורי, יש תזכורות קבועות שמדובר במדינה חילונית.
לדוגמה, אנדרטה בטשקנט לקוסמונאוטים האוזבקים ולמדענים כוללת אישה המחזיקה תינוק עם חזה חשוף. היא מתוארת לצד המדען המפורסם אבו רייחאן מוחמד אבן אחמד אל־בירוני, שיצר את הגלובוס הראשון במרכז אסיה, וכן כלים אסטרונומיים רבים נוספים. המדרגות של האנדרטה מייצגות נסיעה בחלל. אנדרטה זו מאגדת את עצם הווייתה של אוזבקיסטן המשלבת מודרניות, שוויון, מדע, וגישה הפונה קדימה תוך כיבוד המסורות האסלאמיות.
הנס של בוכרה
אוזבקיסטן היא ארץ רוויית היסטוריה, כפי שניכר באתריה המפורסמים הרבים. הצריח הגדול של בוכרה (מסגד קלון), המתנשא גובה רב שנראה מרחבי העיר מאז המאה ה-12, מגלם סיפורי עמידה מול פולשים רבים, כולל המונגולים והרוסים. הכתמים הלבנים מציינים חורים שנוצרו בגלל פצצות. האגדה מספרת שכאשר ג'ינגיס חאן הגיע הוא הביט למעלה למבנה בגובה 48 מטרים והכובע שלו נפל. אז הוא הבין שהוא לא יוכל להפיל אותו. האדריכל קבור בסמוך. כשבנה אותו, הוא השתמש בצמר וחלב מגמלים כדי לחזק אותו ובנה אותו בזווית שתבטיח שאם הוא יופל הוא "יפול רק על הקבר שלי".
אמיר טימור, מייסד אוזבקיסטן העתיקה דאג להיקבר כך שראשו פונה לכיוון רגלי המורה הרוחני שלו ("הסייד"). במסורת האוזבקית, כבוד למורים ממלא תפקיד חשוב. הוא נקבר בסמרקנד במאוזוליאום מיוחד שבו הוא, המורה שלו ודמויות בולטות אחרות מתקופתו נקברו. למרות מה שאנחנו עשויים לחשוב כאשר נכנסים למוזוליאום, הקבר שלו אינו הגדול ביותר, אך הוא מסומן בשחור. למעשה הוא קבור בצורה הכי מילולית "לרגליו" של המורה הרוחני שלו, כלומר, רגליו של המורה פונות לראש של אמיר טימור (אם כי הקבר הגדול ביותר במתחם הוא של אדם קדוש אחר בפינה).
אמיר טימור אמר ש"הכוח הוא בצדק". פסל שלו ושכן בלב הבירה טשקנט מאז 1994 (לאחר שהסובייטים הלכו) כהוקרה על היותו המייסד האימפריה הטימורית, ששם אותה על המסלול לכיוון שאפשר לה להיות המדינה עם הצביון הייחודי שלה כמדינה מודרנית מוסלמית גאה הפונה החוצה לעולם.
עבור אלה המחפשים יופי טבעי וטבילה תרבותית, ביקור בעיירת הגבול גילון ליד טג'יקיסטן, מציע נופים מרהיבים ואירוח חם.
מדינה שמתגאה בסובלנות שלה
ייתכן שמישהו יחשוב שמדינה מוסלמית עם היסטוריה וגאווה רבה כל כך תנסה להראות עד כמה היא "אנטי-ישראלית" כדי להתקבל בשכונה האסלאמית של פקיסטן ואפגניסטן, שלא לדבר על איראן. אבל ההפך הוא הנכון. בין עשרות המיעוטים האתניים והדתיים במדינה, יש גם קהילה יהודית קטנה שפורחת, עם בית כנסת ובית קברות בכל עיר גדולה כמעט (קשה לקבוע מהו המספר המדויק של יהודים, בין היתר משום שיש היסטוריה ארוכה של יהודים ששמרו על פרופיל נמוך בתקופה הסובייטית, כולל באמצעות הסתרת כתבי קודש וסידורים בתוך תוכן אחר – עד היום אפשר לראות בבית הכנסת של טשקנט איך החביאו טקסטים יהודים בתוך ספרי פרופגנדה של המשטר הסובייטי).
מוערך כי לפחות כמה אלפי יהודים נמצאים בבירה טשקנט ובסביבותיה, עם כמות דומה מפוזרת במקומות אחרים, כולל בבוכרה, שיש בה רובע יהודי עתיק עם בית כנסת שלא פועל במלואו בשבת, אבל זו עדיין חובה לבקר שם.
בית הקברות היהודי בשאחריסאבז, שפועל מאז 1200, ייחודי בכך שהוא גם מנציח את כ-20 היהודים שמתו כשמחו נגד תוכנית סובייטית להרוס את המקום לטובת כביש חדש. הרבה מהמצבות נותרו ללא כתובות בגלל שהמתים לא זוהו, כאשר רק 80 נושאות את שמות המתים עליהן. העיר מתגאה בתחזוקת בית הכנסת ובית העלמין הנמצאים באתר, ששופצו בעזרת הקהילה היהודית בחו"ל בשיתוף פעולה עם הרשות המקומית. שיפוץ הקברים הסתיים ב-2022, ואז המקום נפתח מחדש. דפוס הפעולה בין הרשויות לגופים היהודיים בעולם למען שימור אתרים יהודיים מאוד נפוץ במדינה.
דרך המשי המודרנית
בקיץ האחרון נפתח הקו של חברת Qanot Sharq מנתב"ג לסמרקנד. ניכר כי מעבר ליתרון האדיר של קו כזה במתן גישה ישירה לאחת מהערים העתיקות בעולם, מדובר גם בתנופה כלכלית לאוזבקים רבים שבאים לישראל שלא למטרות תיירות (ישנם רבים שבאים במסגרת עבודה כמטפלים סיעודיים).לקו הזה הייתה אמורה להצטרף גם Uzbekistan Airways, עם טיסות ראשונות באוקטובר, בנוסף לטיסות שלה לבירה טשקנט. נמל התעופה של סמרקנד הוא פלא ארכיטקטוני הן מבחינת היופי שלו (שאפשר לראות כבר מהאוויר) ומבחינת ההרגשה בתוכו מתוך השאיפה של השלטונות להפוך אותו למוקד מרכזי לטיסות המשך לכל מי שאמור לטוס ליעדים בחלק זה של העולם, והכוונה היא לגרום לטיסות מכל היעדים המרכזיים, כולל ניו יורק, לעבור דרכו. ישראלים לא צריכים ויזה לביקור של עד 30 יום.
הכותב היה חלק ממשלחת תקשורת במימון שגרירות אוזבקיסטן בישראל
