המציאות העגומה בשנה האחרונה עוררה ז'אנר ישן-חדש במוזיקה הישראלית: שירי מלחמה. מאות טקסטים שנכתבו על המצב, הוקדשו לזכר חללים ונרצחים או זעקו למען שובם של החטופים. בהקשר הזה, אלבומו החדש של איתי כפיר, "החיים בדרך", הוא חריג יחסית בפסקול המקומי אך מבטא את מצבם של עשרות אלפי מפונים שעדיין נמצאים הרחק מבתיהם.
אנחנו משוחחים אתמול (שני) בבוקר לא שקט במיוחד באי-השקט הכללי שמאפיין את הלך הרוח החברתי בעשרת החודשים האחרונים. רב-נגד מחמוד עמרייה, גשש צה"ל בן 45 מאבטין, נהרג וקצין נפצע קשה בפיצוץ כטב"ם ששיגר חיזבאללה לעבר מושב יערה שבגליל המערבי. ביתו של איתי שוכן בקיבוץ אדמית הממוקם דקות נסיעה משם. הוא, אשתו חן ושני ילדיו מיקה ונורי לא חזרו לביתם מתחילת המלחמה, וכשהיסודות שנטעו בקיבוץ לפני ארבע שנים מתערערים – זה משפיע על התמונה כולה באשר למה שהיה ומה שיהיה.
כבר יותר מעשרה חודשים שהם מתגוררים בקרוואן שהשאיל עבורם זוג חברים. החיים על גלגלים מאפשרים לכל הפחות לנוע, ובימים אלה הם חונים במושב דור שבמועצה האזורית חוף הכרמל, ולנים במשק של המשפחה. "קרוואן של 10 מטרים עם שני ילדים וכלב", אומר איתי. "כשפרצה המלחמה התפנינו לכמה מקומות. בהתחלה היינו אצל האימהות שלנו בראש העין ובקציר, ואחר כך בבית מלון במושב שבי ציון. אחרי שבוע וחצי הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר שם. ניסינו, אבל הרגשנו שזה לא בשבילנו. מלון זה לא בית, וכששולחים אותך לשם עם עוד הרבה אנשים שהם לא הקהילה הקיבוצית שלך, אין לך שליטה. מיקה, הבכורה שלי, בת חמש וחצי וכבר מבינה מה שקורה. היא יכולה לשמוע ולראות דברים, במיוחד כשהטלוויזיות פתוחות, ולכן זה בא מתוך כוונה לשמור על החינוך של הילדים".
המוזיקאי איתי כפיר | צילום:
חן ברדה
יומיים לפני 7 באוקטובר, בחיינו הקודמים, איתי ומשפחתו ארזו כמה בגדים ומזרנים ויצאו לחופשה בכנרת, שממנה בדיעבד לא חזרו עד היום. הסיטואציה שנכפתה עליהם היא הכי רחוקה שיש מתנאיה המאפשרים של חופשה, והם אפילו ישנים על אותם מזרנים. כבר כמה חודשים שהוא לובש "קולקציית ויצו" ובגדים נוספים שנתרמו עבורו. את המסע המורכב, שטרם הסתיים, הוא תרגם לאלבום בן שבעה שירים שמתאר את כל מה שעובר על בני המשפחה מהרגע שיצאו מהבית ולא חזרו. סיפורה של משפחה צעירה, אחת מיני רבות, שחייה לא נעצרו אבל גם לא ממש המשיכו.
"בלילה לפני השבת השחורה, נסענו מהכנרת לאמא שלי לארוחת שישי בראש העין", הוא מספר. "נשארנו לישון אצלה בלילה הדרמטי, ובשבת בבוקר קמתי עם צעקות לסגור את החלון של הממ"ד. התיעוד שלא יוצא לי מהראש זה הטנדר הלבן עם המחבלים החמושים. שקלנו אם לנסוע לאדמית, ואז מנהלת הקהילה שלנו וראש המועצה האזורית משה דוידוביץ המליצו להתפנות. אדמית נמצאת על גבול לבנון. אם רקטה כבדה מסוג בורקאן עוברת מעל הראש שלנו, זה מרעיד את כל הגגות של הבתים. לא לכולם יש ממ"דים, ומה שישב עליי היה הפחד שיכולים לקחת אותי מהבית שלי ולא להחזיר אותי".
"כבר לא מעט שנים שאני כותב על החיים שלי ועל ניצוצות שאני שומע בעולם", מספר איתי. "אם יוצא מזה שיר או לא, זה כבר השלב הבא. לכתוב ולהוציא שירים זה אחד הטיפולים שלי שעשה לי הכי טוב בתקופה הזו, בעיקר כי הייתי צריך להוציא את מה שיש לי בראש. בחלק הזה נכנס המפיק המדהים רועי דורון, שבלעדיו זה לא היה קורה. הוא ראה אותי וראה שעובר עליי משהו, שבוער לי הלב והגוף, והכריח אותי לבוא אליו לאולפן. הגעתי עם הטקסט הראשון שכתבתי, 'ישנים בחוץ היום', ומשם יצאנו למסע משותף שבו גיבשנו יחד את הרעיונות, הטקסטים והלחנים".
דורון, עימו איתי מנגן בלהקת ספא שמלווה את הראפר ג'ימבו ג'יי, גם הציע באחד השירים להסתכל על המלחמה מעיניה של מיקה. כך נוצרה הרצועה הרביעית באלבום, "בת חמש וחצי". אותה מיקה גם מבליחה בקולה בסינגל "בית" שיצא בתחילת החודש. "יום אחד כשמיקה חזרה מהגן במושב דור, היא התחילה לשיר את 'ציפור יונק הדבש' מאלבום שנקרא 'מקום לגדול'. היא חזרה על השורה: 'תן מים, תן מים, לשטוף את הכאב, לעורר את השמחה שבאה מהלב'. לא יכולתי שלא לסמפל אותה. הרגשתי שהבת שלי מלמדת אותי שיעור, והמשפט הזה הפך להיות מנטרה שלנו. אני מנסה לזכור בכל יום שהשמחה באה מהלב ובאופן כללי להיזכר בימים האלה באופטימיות שמאפיינת אותי כאחד שנוטה לחייך הרבה. אפילו עשיתי קעקוע של סמיילי כשהייתי ילד".
על עטיפת האלבום בחרת להראות את הקרוואן ולא את הבית באדמית.
"האלבום נקרא 'החיים בדרך' והקרוואן הוא חלק ממנה. הבית באדמית הוא כרגע מקום עצוב בלי חיים. הגינה נבולה ומלאת קוצים, יש אבק על הפסנתר והכל סגור ומחניק. בשיר 'בית' יש שורה: 'עכשיו אני רחוק רחוק בלי בית / עכשיו אני קרוב קרוב אלייך', ובפעם השנייה אני שר: עכשיו אני רחוק רחוק עם בית / עכשיו אני קרוב קרוב אלייך'. בהתחלה הרגשתי בלי בית והיום יש לי את הגרעין הזה".
איתי ביקר פעמים בודדות בבית שנותר שומם באמצע הקיבוץ, שהוגדר שטח צבאי סגור והפך ליישוב רפאים תחת איום בלתי פוסק של טילי נ"ט, רקטות וכטב"מים. "לפני העלייה לאדמית יש מחסום עם חיילים שמנחים אותך לנהוג מעל 45 קמ"ש עם חלונות פתוחים למקרה שטיל נ"ט יתביית עלייך", הוא מסביר. "בפעם הראשונה שהגעתי היה כאוס עם האמרים, כוחות ובטונדות. בהמשך פרצו שרפות, וגם נהרסו החלונות והדלתות של המועדון בקיבוץ ששימש את כולנו. זה המקום שבחרתי לחיות בו, ובהתחלה כשרק הגענו – אמרתי לעצמי שכיף לי, ניצחתי. הייתי מורה למוזיקה בגרנות הגליל, הדרכתי נוער באדמית, והקמתי את הלהקה הראשונה בקיבוץ. המרחק מהמרכז לא היה שיקול מבחינתי. אמרתי לעצמי שסבבה, אז אסע במשך שעתיים ברכבת מתחנת נהריה עד לתל אביב. הופעה בירושלים? בסופו של דבר אני אהיה בבית. הגעתי למקום שאני רוצה להיות בו וחלק מנוף שנקרא גליל מערבי. יחד עם זאת, עכשיו אני מרגיש שהפסדתי".
מדברים איתכם על חזרה לקיבוץ? מדברים איתכם בכלל?
"לא. פעם אחת בעשרת החודשים האחרונים דיבר איתנו אלוף כלשהו מהצבא בשיחת זום. לא חבר כנסת ולא נציג מהממשלה. מירי (רגב) ובני (גנץ) הם שכנים של אמא שלי ומעולם לא התעניינו".
סיפרת שאתה טיפוס אופטימי. השאלה אם החיוך אותו חיוך?
"לא נראה לי. אתה מוצא את עצמך מתעמת עם המציאות, והיא מאוד קשה להכלה. כדי להצליח לישון בלילה ולקום בטוב בבוקר, אני מסתכל על הדברים הקטנים – הבן שלי נורי התחיל ללכת, מיקה עולה לכיתה א' ונוסעת בלי גלגלי עזר על האופניים. אלה נקודות האחיזה שלי, אבל אי-הידיעה ואי-הוודאות מרחפות כרגע מעל החיים שלנו, ויש 115 חטופים שצריך להחזיר אותם כאן ועכשיו".
מתופף כחלק מלהקת ספא שמלווה את הראפר ג'ימבו ג'יי | צילום:
עלמה פרידן
נשמעת לעיתים ביקורת על החיים שממשיכים לכאורה כרגיל. אנשים יושבים בבתי קפה, יוצאים להופעות, נוסעים לחו"ל ומתלוננים על ביטולי טיסות. כמתופף שמנגן בין השאר בהופעות של ג'ימבו ג'יי, ובעיקר כמי שעקור מביתו במשך תקופה ארוכה, מה דעתך על זה?
"כשאנחנו מנגנים את 'סתלבט בקיבוץ' בהופעה ואני שר את החלק של ניסמן (גל ניסמן, סולן ההרכב "פול טראנק") אני מנסה לעשות את זה באופטימיות. אנחנו גם משתדלים בכל הזדמנות להזכיר את החטופים ולקרוא להחזרתם. בתחילת המלחמה הופענו בפני יחידת מגלן שאיבדה רבים מלוחמיה, והיום אנחנו מופיעים בפני חיילים באשקלון כמעט כל שבוע. להופעות, במיוחד לחיילים בצבא, יש תרומה חשובה. מצד שני, כשאני מגיע לתל אביב ורואה אנשים יושבים בבתי קפה, יש בי משהו שאומר: זה היה יכול להיות אני או אתם. לא קולטים את זה מספיק. הזמן משחק כאן, וזה מה שגורם לנו להתנהל כרגיל".
למה אתה הכי מתגעגע בקיבוץ?
"אחד הדברים הכי טובים באדמית זו הקהילה והיכולת לדבר בשפה אחת שבה כל אחד תורם למען החיים המשותפים. אנחנו בסך הכל כ-200 תושבים, אין לנו אפילו מכולת. אנחנו עורכים חגים ביחד, אבל במצב הנוכחי אנחנו ממש מפוזרים. יש משפחות בכנרת, בעכו, בעין המפרץ, בכפר מסריק, ואפילו באקוודור ובסין".
כשתחזרו, אתה מתכוון להיפטר מהמזרנים שעליהם אתם ישנים כבר עשרה חודשים?
"אני לא בטוח אם בא לי להיפטר מהם (צוחק). אני כן מעכל שלא נחזור בעתיד הנראה לעין. אדמית זה המקום שאני רוצה להמשיך להקים בו בית ולחיות את חיי, אבל אני לא יודע איך ארגיש בעתיד. אף אחד לא יודע מה יקרה מחר".
