המחבלים ביקשו שאפתח מצלמה, חשבתי שהורגים אותי בלייב

"מהשבי אני קצת רועדת, ולשובים שלי זה מאוד הפריע", אומרת אילנה גריצווסקי ששוחררה משבי חמאס, כשרגליה נעות בעצבנות.

מה הם אמרו?

"שזה מפריע לו בעין, 'תפסיקי, זה מפריע לי', הם היו מאוד מתעצבנים על זה. פחדתי שבסוף ירביצו לי או יעשו לי משהו בגלל הרעידות".

"הבאתי מניר עוז את הכרית עם הריח של מתן"

אילנה מדליקה סיגריה בדירה שבה היא מתגוררת כעת בקריית גת, יחד עם מפוני ניר עוז.

מה עשית עם הסיגריות בשבי?

"בוא נגיד שזו לא אחת הדאגות שהיו לי בראש. לפעמים כן הייתי אומרת 'וואי בא לי סיגריה', אבל אז את מסתכלת או רואה את המחבל. אמרתי 'טוב אני אתרכז במה שיותר חשוב'".

וכמה זמן אחרי שחזרת לארץ הייתה הסיגריה הראשונה שלך?

"ישר כשפגשתי את החיילים הראשונים, על המעבר גבול, הדבר הראשון שאמרתי – 'למי יש סיגריה?'", היא צוחקת.

על דלת ביתה תלויה תמונתו של מתן צנגאוקר בן זוגה, שעדיין נמצא בידי חמאס בעזה כבר יותר מ-300 יום.

את פה כמעט חצי שנה, כמה את מרגישה פה כבר בבית?

"לא בית, אבל בינתיים זה המקום הבטוח והשקט שלי".

מה הבאת מהחיים הישנים שיעזור לך להרגיש בבית?

"הבאתי את עץ האהבה ששרד בניר עוז. את החמסה שלי. את החמסה של מתן. ואת הכרית שלנו, של מתן ושלי שעדיין עם השמיכה של 7 באוקטובר, ופשוט העמסתי עליה את החולצה שלו, כי הריח שלו נשאר בחולצה. גם יש לי את הנר שאני מדליקה במקום נשיקת הלילה טוב, אז זה 'נר לילה טוב' ופה", היא ממשיכה להראות, "זה נר של בוקר טוב. במקום נשיקת בוקר טוב, יש נר בוקר טוב", היא אומרת והדמעות שוטפות את עיניה.

"בתכל'ס לא בא לי להיות עם אף אחד, בא לי לפתוח את הבוקר רק איתו. ואין לי, זה לא שיש לי עוד מישהו, היה לי רק אותו, זה מה שהיה לי", היא בוכה. 

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

 "חשבתי שיש פה ביטחון, זה התפוצץ לי בפנים"

אילנה גריצווסקי בת 31. היא גדלה במקסיקו, הוריה התגרשו בילדותה והיא גדלה עם אימה ואחיה הגדול. בגיל 16, אחרי ביקור אחד בישראל, החליטה לעלות לבד. בהמשך התגייסה לצבא ושירתה כנהגת אמבולנס.

"התאהבתי באנשים, במדינה, בביטחון שהיה, שחשבתי שיש, משהו שלא היה לי במקסיקו", היא מספרת. "מקסיקו היא מקום שלישי, נראה לי, בעולם בסחר בנשים וילדים. ובסוף חטפו אותי בבית שלי. כל הבועה התפוצצה לי. פשוט קרסה, ביחד עם החיים, קרס לי הכול".

"זה הכובע", היא ממשיכה להראות את החפצים בבית. "זה גם הוצאנו אותו מניר עוז – הכובע של מתן, ואני לובשת את הכובע כל פעם כדי להרגיש שהוא איתי – והוא בא איתי לכל מקום". 

כמה יוצא לך לעשות את הדרך הזאת לניר עוז? אני שואל אותה כשאנחנו נוסעים לקיבוץ. "לפחות פעם בשבוע אני מגיעה", היא עונה. "זה עדיין המקום שמרגיש לי בית. זה גם המקום הכי קרוב למתן – האמת שאני מקווה שלא מסתתר פה איזה נוח'בה כזה בשושו, וייצא לי פתאום. אבל זה חלק מהדרך להתגבר על הפחדים, ואני לא הולכת לחיות בפחד".

"בכל פעם שאני מגיעה לניר עוז אני מדליקה נרות"

היא עברה לניר עוז לפני כשנתיים וחצי, אחרי שהתחילה לעבוד כמנהלת חממה בחברת קנדו. שם גם פגשה את מתן.  "זה החממות, ופה מתן היה עובד", היא מצביעה מתוך המכונית כשאנחנו נוסעים בניר עוז.

"בכל פעם שאני מגיעה אני מדליקה נרות", היא אומרת כשהיא נכנסת לבית שלהם בניר עוז, ומברכת בקול שבור: "יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו אלוהי אבותינו שתחזק ותשמר ותנצל את אחינו בית ישראל השבויים והשבויות  בַּעֲבוּר שאנו מתפללים בעבורם. לזכותו ובריאותו ושובו במהרה של מתן צנגאוקר בן עינב ושל כל החטופים. אמן".

"לתת להם כוח", היא מסבירה, "שיהיה להם קצת אור בחושך שעובר, שיבינו שאנחנו כן נלחמים כדי להחזיר אותם – זה גם בשבילי, בשביל להתחבר למתן. שירגיש, אולי הוא באמת מרגיש, אולי הוא חושב עכשיו עליי ומתחזק". 

היא כותבת על הקיר: "אני לא מוותרת. אתה עוד מעט בבית. כולנו מחכים לך". והיא מסבירה: "אני משתדלת בכל פעם גם לכתוב לו, שעוד יותר יגיעו אליו כל הכוחות".

"5 מחבלים מכוונים אליי נשקים ורימונים"

בשבת של שבעה באוקטובר, אילנה הייתה בבית הזה בניר עוז עם מתן. כשהתחילו האזעקות הם נסגרו בממ"ד. אלא שמהר מאוד – התחילו היריות בתוך הקיבוץ, וקולות בערבית שהלכו והתקרבו אל הבית. כשהמחבלים מנסים לפרוץ את דלת הממ"ד, אילנה ומתן מחליטים לברוח דרך החלון וקופצים החוצה.

אילנה משחזרת את מסלול הבריחה שלהם. "רצנו לעץ פה", היא אומרת. "כשהגעתי לפה אני כבר הצלחתי לראות את כל הנוח'בות. פשוט כל עזה בתוך כל הקיבוץ שלי, כל החמאס. אני פה כבר קפאתי, כי הבנתי שבאמת הלך. ומתן רץ לכיוון שם", היא מצביעה. "ואני פשוט כבר לא הצלחתי לרוץ אחריו. פשוט הסתכלתי איך הוא הולך". 

"הסתובבתי ופשוט לקחתי את השמיכה שהייתה פה, ובאתי לפה, ופשוט התכופפתי. זרקתי עליי שמיכה, ואז לאט לאט, שמעתי איך סוגרים עליי. אני שומעת את הרעש הזה פשוט מתקרב אליי. כל פעם בעדינות, משם ומפה", היא אומרת בבכי. "עד שכבר היה ירייה ורימון, משכו אותי". 

"פשוט גררו אותי, עד לפה", היא מראה. "ואז זרקו אותי לפה. אחד מחזיק אותי, ועוד איזה חמישה מכוונים אליי נשקים ורימונים, RPG. אז אמרתי, זהו. הולכים להרוג אותי, לאנוס אותי. כי גם רצו שאני אפתח להם את המצלמה. אז אמרתי 'זהו הולכים לעשות גם בלייב. הולכים לאנוס אותי או להרוג אותי בלייב. וזה מה שהולך להיות בראש של אימא שלי, התמונה הזאת'. אז פשוט קפאתי. הרמתי ידיים, אמרתי להם, אני ממקסיקו והכול, דיברתי באנגלית: 'אני ממקסיקו. אני אעשה מה שאתה רוצה, אל תהרוג אותי, אל תאנוס אותי'. ואז פשוט הביאו לי קנה של נשק".

"באיזשהו שלב התעלפתי על האופנוע"

בשביל ליד הבית כבר חיכה לה אופנוע – במצלמות האבטחה רואים אותה יושבת בפיג'מה וגרביים מכוסה בשמיכה, כשמלפניה ומאחוריה שני חמאסניקים חמושים. ככה היא עברה את הגבול לכיוון ח'אן יונס.

"בדרך כל עזה מסביבי", היא משחזרת. "אני מקבלת מכות מימין, משמאל, על הראש, ברגל, מושכים אותי, שורפים לי את הרגל, גוררים את הרגל שלי על הרצפה ככה שגם על האצבעות קיבלתי כוויות, ואז באיזשהו שלב פשוט איבדתי להם את ההכרה והתעלפתי על האופנוע".

"התעוררתי כשאני במקום כזה הרוס", היא נזכרת. "פשוט דפקו לי שפריץ לאף של בושם, כאפות לפנים, מים, כשאני שוכבת על אבנים, עומדים איזה עשרים חמסניקים עליי, ואז פשוט משכו אותי והרימו אותי והעמיסו אותי לרכב ששלוש נוח'בות יושבים מקדימה שלוש מאחורה. מתחילים כזה לנסוע ואומרים לי 'וולקום טו עזה' כשאנחנו כזה באמצע ח'אן יונס, עוברים ברחוב, וכל האזרחים רואים אותך, מסתכלים עלייך, כאילו את פרס.

"נכנסנו לאיזשהו בית, לחדר, שמלא בקלצ'ניקובים, רימונים, נשקים, נוח'בות, איזה מפקד. ואז כשנכנסתי, פשוט כולם התקפלו עליי. היה אחד שפשוט תפס אותי ואמר לי: 'מפה את כבר לא יוצאת, את אשתי, אנחנו הולכים להביא ילדים, אנחנו פה, זה המשפחה החדשה שלך'. ואז נשארתי עם שתי השומרים הקבועים שלי, ושניהם מסתכלים עליי כל הלילה". 

הצלחת לישון?

"לא, עד היום".

עד היום את לא ישנה?

"לא".

ומה קורה בבוקר?

"הם קמים באיזה 4 וחצי מהמסגד, וזה פשוט לשבת על הספה בלי לזוז. ושהם מסתכלים עלייך ואז לקראת הצהריים כזה הביאו עוד חטופה. ואז התחלנו לדבר, ואז הבנתי שהיא גם מניר עוז".

זאת הייתה ליאת אצילי.

"כן. נהייתה שותפה שלי, בגורל".

איך אתן מעבירות את הזמן שם?

"הזמן לא עובר. וגם אני בקושי ישנתי שעה, שעתיים. אבל היה לנו קצת דומינו, נחש וסולמות. שעם הלוח של הנחש בסולמות, זה היה לוח שנה שלי כדי לדעת באיזה יום אנחנו נמצאים. פשוט הייתי סופרת כל יום, אז הייתי יודעת".

הייתה תקשורת עם החוטפים?

"ליאת איכשהו התחילה יותר לדבר. אני תמיד שמרתי מרחק. פחדתי. אני יודעת ש… כל רגע הם יכולים לחטוף את הג'ננה ולירות בי. אבל לאט לאט כן הצלחתי איכשהו. כי אמרתי אני חייבת לקנות אותם. אחד אמר שהוא מורה למתמטיקה, השני, אמר שהוא עורך דין. ליאת הייתה מדברת איתם על השואה, על מלחמות. אני לא. ברגע שהוא אומר לי שהוא שומר את המפתח לבית שלו מ-48', אין לי עם מי לדבר. יש בקרים שאתה קם, ואתה רואה שזה יום שאסור לך לדבר, אסור לך לנשום. אל תוציא מילה מהפה. היום הם לא במצב רוח לדבר".

איך את רואה שהם לא במצב רוח לדבר?

"היה לו פרצוף של כועס. וככה הייתי יודעת שזה יום שאסור לדבר, משהו קרה".

כשהוא היה כועס איך זה היה בא לידי ביטוי כלפיכן?

"שאין שירותים או שאין מים או שאין אוכל או שאי אפשר לקום. היה איזשהו שלב שלא היה לי גם כוחות, כי גם לא היה אוכל, אני הייתי מקיאה כל היום, התעלפתי להם".

 "מעירים אותך בשתיים לפנות בוקר לחקירה"

רוב הזמן אותם שני מחבלים שמרו על אילנה וליאת – אבל מידי פעם הן "זכו" לביקורים של דרגים בכירים יותר בחמאס. "כל פעם בא מישהו, דופק בדלת או שבא מישהו ועושה חקירה. מעירים אותך בשתיים לפנות בוקר לחקירה", היא מספרת.

על מה חקרו אותך?

"אם אני לא חיילת, מה עשיתי בצבא, מה אני יודעת. אם אחד מהשומרים שלנו היה יוצא, אז היה מגיע מישהו להחליף אותו וזה שהיה מחליף אותו היה בן אדם שלא מוריד את העיניים ממך. שמהעיניים שלו כבר אנס אותך מפה עד לאצבע".

אחרי עשרה ימים, כשההפצצות של צה"ל התחילו להתקרב, השובים הפרידו את ליאת מאילנה והודיעו לה שהיא עוברת לדירה אחרת. "יצאתי עם אחד מהשומרים ועוד אחד נוח'בה שבא כביכול להוביל אותנו. ואז התחלתי לטייל בכל ח'אן יונס ברגל עם השומרים שלי, עם חיג'אב וחצאית. חצי יחפה כזה. היו סנדלים, אבל הם היו שבורים. יש את הנוח'בה הולך מקדימה, ואני והמחבל שלי הולכים כביכול יד ביד, כאילו אנחנו זוג:.

"ואז התחילו טילים ופשוט הצמידו אותי, זרקו אותי לקיר. הפגזות של צה"ל לידי כל 50 מטר, 100 מטר, אמרתי 'מה אני אמות מצה"ל?' אני מנסה לשרוד את השובים שלי ובסוף אני אמות מהפגזות של צה"ל? עד שהגענו עוד פעם לאיזה דירה מגעילה, מלאה בג'וקים ואחרי איזה 20 דקות, חצי שעה, עוד פעם החזירו לי את ליאת. כל הזמן הזה אני רק בוכה. שם היינו על הרצפה עם מזרון דק, וליאת לידי".

הייתה לכן אפשרות להתעדכן בחדשות? רדיו? טלוויזיה?

"היה לנו קצת אל ג'זירה פעם ב-. כרגיל רואים את ביבי וגלנט אומרים שזה מלחמה ארוכה וזה היה קשה לשמוע את זה. מה זה מלחמה ארוכה? מה איתנו? אני לא שמעתי כלום, רק כשמדברים על עסקה, שישראל מתנגדת. זה היה מאוד קשה, כי הבנתי שהם לא נלחמים עלינו".

הרגשת שוויתרו עלייך?

"כן. ואז ראיתי פעם אחת את העצרות, אמרתי או-קיי, יש מלא אנשים, 'ליאת, אנחנו חוזרות. העם איתנו' – זה נתן לי מלא תקווה. אבל כל יום הוא יום חדש, וכל יום את קמה להילחם ולחשוב על זה שאנחנו חוזרות. אבל יש ימים שאת לא מצליחה. 

"זה כמו שכל הזמן הוא היה אומר: 'אתן נשארות עוד שנה, אתן נשארות שנתיים. אולי בכלל נבנה לכן פה בית מעלינו, נעשה משפחה גדולה'. בא לי למות. בא לי להרוג את עצמי לפני שאני אביא להם ילד. אם צריך, אני אריב איתו, אני אקח לו את הנשק ואני אירה בעצמי".  

"החמאסניק אמר בעברית 'הולכים למנהרה'"

ליאת ואילנה שמעו על עסקת שחרור החטופים באל גזירה, אבל  עד הרגע האחרון לא ידעו אם הן נכללות בה. לפי הפרמטרים שפורסמו אילנה הייתה בסוף הרשימה, אחרי הנשים המבוגרות, אחרי האימהות והילדים. רק כשהתקרבה הפעימה האחרונה, הודיעו לה שהיא משתחררת. 

"החלפנו בגדים, כיסו לנו את עיניים, הלכנו לאיזה רכב ואז החמאסניק מסתובב אומר לי בעברית 'אנחנו הולכים למנהרה'. שם כבר ראיתי שחור. הגענו לאיזה וילה, פשוט מאחורי וילה הייתה דלת עם מדרגות של כיבוי אש. ירדנו. ואז התחלנו ללכת ללכת וללכת. ואני יחפה ויש כבלים ויש אבנים וכל הרגליים שלי כבר חתכים. בזמן שאנחנו איזה שעתיים-שלוש שם, אני מנסה לשאול כל מי שעובר שם אם מישהו יודע על מתן".

מה זאת אומרת, את פונה לחמאסניקים, שואלת אותם איפה מתן?

"כן, מנסה לראות אם מישהו יודע". 

ומישהו מתייחס אליך?

"מי שקיבל אותי שם, זה היה מי שהולך להיות הבוס במנהרה, כאילו בחדר של המנהרה שלי. ואז שאלתי אותו. הוא לא ידע מי זה. ואז עשיתי לו כזה את השיער שלו. הוא אומר לי, 'מאופקים?' אני אומרת לו, 'כן'. הוא אומר לי, 'כן', הוא פה. פשוט התחלתי לבכות, להתחנן, שיתנו לי לראות אותו, ושיתנו לי לחבק אותו. רק לראות אותו, שהוא יראה אותי, שיראה שאני בסדר, לראות שהוא בסדר. זה לא עזר. הוא אמר לי, אחר כך, אחר כך, אחר כך". 

ואחר כך זה הגיע? הם נתנו לך לראות אותו?

"לא", היא עונה בבכי. "זה לא עזר".

"הבטחתי לשאר החטופים שאני אוציא אותם משם"

"ואז הביאו אותי להיות בחדר, שכבר שם ראיתי עוד חטופים", היא ממשיכה לספר.

את זוכרת את מי?

"כן, שם את היו שם ספיר כהן. איתנו היה דוד קוניו, עופר קלדרון ואיתן הורן". 

איך הם היו? הצלחת לדבר איתם, לתקשר איתם?

"שבורים כמו כולם. בלי תקווה. כולנו היינו מיואשים. חשבנו שאף אחד לא יצא. שזהו".

מישהו מהחטופים האחרים ראה את מתן, פגש אותו?

"כן, עופר". 

ומה הוא סיפר עליו?

"שהוא חי ובריא ושלם, בלי פציעות. ממש חיזק אותי. אמרתי 'או-קיי אולי לפחות החטיפה שלו לא הייתה אלימה כמו שלי'", היא אומרת ובוכה. "אבל רציתי עדיין לראות. לוודא בעצמי באמת איך הוא. אבל זה לא אכפת להם, לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי שיתנו לי לראות אותו. עד ש… יום למוחרת הם כבר באו להגיד לי שאני יוצאת. אז אמרתי להם שאני רוצה קודם לראות את מתן. והם אמרו שלא". 

אומרים לך שאת יוצאת, ואת מנסה לנהל איתם משא מתן?

"כן".

מאיפה האומץ?

"אני רוצה לראות את מתן. אני רוצה להגיד לו בפנים שאני… שאנחנו נוציא אותו. ככה כמו שהבטחתי לחברים שלי שהשארתי. לדוד, שלא יכול לחבק את אשתו והילדות שלו. לאיתן שלא יכול לחזור לאימא שלו כמו שאני חזרתי. אני הבטחתי להם שאני אוציא אותם משם, ובינתיים אני לא עומדת בזה. ואני שואלת את עצמי אם אני עושה את הכול – כי עברו שמונה חודשים והם לא פה", היא אומרת ומנגבת את הדמעות.

אילנה שוחרה בפעימה האחרונה, אחרי 55 ימים בשבי. אילנה חזרה לישראל ואחת הנשים הראשונות שפגשה היתה עינב – אמא של מתן…

"פשוט אני הלכתי וישר חיבקתי אותה. אמרתי לה: 'מתן בשבי. הוא בסדר, אבל אנחנו נעשה הכול כדי להוציא אותו משם. והוא ייצא'. אז פשוט חיבקתי אותה. היה לי כל כך קשה, כי לא הבנתי למה אני כן יכולה לחבק את אימא שלו. והוא לא יכול לחבק אותו". 

הקשר המיוחד עם עינב, אמו של מתן

"לא התראינו כמה ימים", אומרת לה עינב צנגאוקר כשהן נפגשות בכיכר החטופים. "יותר מידי זמן", אומרת לה אילנה, "10 חודשים כמו כמו 20 שנה… אבל נחזיר אותם, נחזיר את מתן שלנו. נחזיר אותו". עינב משיבה: "כל הכוח שאתה רואה כשאני יוצאת בחוץ להיאבק על מתן זה 99 אחוז כוחות שאילנה נותנת לי", ואילנה עונה: "שאנחנו נותנות אחת לשנייה". עינב מסכימה ומסכמת: "זה קשר מיוחד".

איך זה היה לך לשמוע את הסיפורים של אילנה מהשבי?

עינב: "קשה מאוד. זה מוסיף לי דאגות, אולי גם מכים אותו, מנסים לתחקר אותו, דברים כאלה".

אילנה סיפרה לנו אתמול על חלום שהיה לה בשבי. 

עינב: "כן? איזה חלום".

אילנה: "על זה שהיינו בבית ואז באה אימא שלי ואומרת לי, 'הבאתי לך הפתעה', וזה היה מתן'".

עינב: "וואו".

אילנה: "והוא אומר לי, 'מאמי, אני איתך, אני פה, אני חזק'. ואז הוא הביא לי את החיבוק הכי חזק – זה מה שהעיר אותי. ואז הבנתי שהוא חי, אבל שהוא אוכל את הקש כמוני".

עינב: "כי את מרגישה אותו, בגלל שהאהבה ביניכם חזקה, את מרגישה אותו והוא מרגיש אותך ואם הוא בא לך בחלום, אני מאמינה שהוא מנסה לשדר לך תיקחי מזה כוח".

מאז שהשתחררה, החיים שלה מתחלקים בין השיקום הנפשי והפיזי למאבק להחזרת החטופים. אילנה כמעט לא מפספסת הפגנות ולא מסתפקת רק בנאומים – יחד עם עינב  מידי שבוע הן מתייצבות בשער בגין בקריה.

את רואה את עצמך חוזרת מתישהו למה שהיית, לחיים שהיו לך?

"למה שהייתי לא. אילנה לא תהיה אילנה של 6 באוקטובר. החיים שלי השתנו". 

מה צריך לקרות כדי ש… תוכלי לחזור לעצמך?

"אני רוצה שהחטופים ישתחררו. אני צריכה שהעם יתחיל את השיקום שלו. אני צריכה שמישהו ישמע אותנו, שיבין שאנחנו מבקשים את החיים שלנו, את האנשים שלנו, את המשפחה שלנו, את הדם שלנו. לא ביקשנו מעבר, זה כל מה שאני צריכה".

תחקיר: מאי פכט

מצאתם טעות לשון?