קשה היה לרב־ניצב דני לוי להסתיר את התרגשותו הרבה בטקס מינויו למפכ"ל המשטרה. יותר מ־30 שנה מכהן לוי במגוון רחב מאוד של תפקידים – משוטר תחנה ועד לתפקידי בילוש ופיקוד בכירים. המשטרה היא בשר מבשרו, זורמת בעורקיו. נדמה שאין טבעי מכניסתו לתפקיד השוטר מספר אחת. הוא לא רק מבין את הארגון, יודע למה הוא זקוק וגם האדם המוכשר להעניק לו זאת, אלא גם אוהב את המשטרה. היא חשובה לו. בזמן שאחרים איבדו אמון ונטשו, לוי נשאר להאמין.
רק בעיה אחת עמדה לו לרועץ. לוי מונה על ידי השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. וזה כל ההבדל. לא עברה יממה, והשוטר שכל חייו הקדיש למשטרה, ושעוד לא הספיק להתמקם בלשכתו החדשה שבמטה הארצי – הפך ברגע אחד למי שהדביקו לו את המילים "בחזקת עבריין" על כך שלא מילא את הוראות היועמ"שית (זה היה הניסוח בכותרת המשנה של אחד מאתרי החדשות).
התנועה לאיכות השלטון עתרה לבג"ץ נגד מינויו של לוי, ושורה של פרשנים החלו לתקוף אותו ללא רחם. העילה, כאמור: סירובו ליישר קו עם היועמ"שית, שקבעה שקידומו של סנ"צ מאיר סוויסה אינו חוקי. לא חשובים הסבריו כי המינוי לא שלו אלא של קודמו, וכי מדובר במעשה חלוט, וגם לא כי סוויסה, שמואשם בהשלכת רימון הלם על מפגינים, מחזיק בידיו מסמך ובו הוראה מהמפכ"ל הקודם לעשות זאת. לוי כבר סומן. מבחינתם, בעימות בין השר בן גביר ליועצת בהרב־מיארה, בחר לוי בראשון. היה זה האות לפתיחת כל המבערים נגדו, ואלו אכן נפתחו במלוא עוצמתם.
מטרת המתקפות אינה להכניע את לוי או לגרום לו לפרוש. זה לא יקרה. המטרה היא ליישר אותו. לאלף אותו. להראות לו איפה הצד הנכון, המואר. עם אלשיך הצליחו הצלחה אדירה. המפכ"ל הדתי, המתוחכם, אוהד המתנחלים, הבין מהר מאוד היכן מרוחה החמאה – ועבר צד. עכשיו תורו של לוי לעבור חינוך מחדש. אם לא יתיישר, כהונתו תהיה רצופת שערוריות ומתקפות. הכותרת "עבריין" היא רק הספתח, הכרטיס הצהוב שהונף מול פניו.
אבל הצלחתם אינה מובטחת. לא במקרה של לוי. בחודש אפריל מת בכלאו המחבל ווליד דקה. ראש השב"כ ובכירים נוספים בארגון הפצירו בלוי, אז מפקד מחוז חוף, לשחרר את גופתו למשפחתו. קציני משטרה נכנעים בדרך כלל ללחצי שב"כ. לא לוי. הגופה לא שוחררה. הסיפור חזר על עצמו כשהמשפחה הקימה אוהל אבלים. שב"כ לחץ לא לפרק את האוהל. אסור להתסיס את השטח, אמרו ללוי, המצב יחמיר. אם יחמיר נטפל גם בזה, השיב להם והורה לפרק את האוהל. המהלך אכן נתקל בהתנגדות ובתקיפת שוטרים, אולם ידה של המשטרה היתה על העליונה. התוקפים נעצרו והאוהל פורק.
תדרוכים זה לא הכל
גם מלחמת החורמה שהכריז לוי בהנפת דגלי אש"ף לא היתה לרוחו של ראש השב"כ, ששוב ביקש להכיל את האירוע ולהבליג. גם במקרה הזה סירב לוי להיכנע לרוח הרפיסות ולהעדיף את המשילות. ההתנגשות הגדולה ביותר בין לוי כמפקד מחוז חוף לראש השב"כ היתה על רקע פירוק מטה ארגון חיראק אל־פחמאווי, השייך לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, תומך טרור מובהק, באום אל־פחם. ראש השב"כ עשה כל שביכולתו להפציר בלוי שלא לפרק את המטה, כולל ניסיון להלך אימים כי תהיה הבערה גדולה בשטח אם המטה יפורק. צריך לתת להם "לשחרר ונטיל", היתה לשונו. אבל מי ששחרר את הוונטיל היה המשטרה, בהוראתו של לוי, שפשטה בכוח למטה ופירקה אותו. גם את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בחיפה עצר לוי, בניגוד להמלצת גורמי הביטחון.
בניגוד לשרים אחרים, בליכוד ובימין, הבין בן גביר שכדי ליישם את מדיניותו במשטרה, עליו לא לחפש "איש מקצוע" שינהל מדיניות עצמאית, וגם לא נאמן אישי שיכול להתהפך, אלא שותף לדרך. אדם שערכיו קרובים לשלו. כשדיבר לוי בנאום מינויו על סוף עידן האיפה ואיפה בהפגנות, ושדין קפלן בתל אביב יהיה כדין שכונת גאולה בירושלים, חיוך גדול של נחת היה נסוך על פניו של השר הממנה שישב מולו.
המודעות שפרסמה מפלגת עוצמה יהודית נגד ראש השב"כ נחזות למראית עין כקרב לא הוגן. רונן בר הרי לא יכול להגיב. השב"כ לא יכול לפרסם מודעות בתשלום נגד בן גביר בתגובה. אלא שבפועל לבר אמצעי השפעה לא פחותים מאלה של בן גביר. זה מתחיל בכתבי חצר שמפמפמים באולפנים את דבריו ללא מסננת, ונמשך בתדרוכי שרים קבועים, שמביעים את עמדתו לא רק בראיונות בתקשורת אלא גם בישיבות ממשלה וקבינט. למעשה, כל שר שתוקף את בן גביר בממשלה או בקבינט, כנראה עושה זאת לאחר תדרוך אישי מבר, הרואה בשר לביטחון לאומי סכנה קיומית אמיתית למדינה.
מה שבר לא אומר באותם תדרוכים, וגם כשהוא מציג את עמדת הארגון ביחס לנושאים שעל סדר יומו של הקבינט, זה שגם בתוך השב"כ לא כולם מסכימים עם עמדותיו והערכותיו. אפילו בנושא הר הבית. רק לאחרונה, בדיון שהתקיים בארגון לקראת 21 באוגוסט, יום השנה לניסיון הצתת מסגד אל־אקצא בשנת 1969, טען בר שלהר צפויים לעלות עשרות אלפי מוסלמים יותר מהרגיל, ולכן יש לאסור עליית יהודים באותו יום.
אחד מראשי האגפים ואיתו בכיר נוסף בארגון חלקו עליו וטענו שאסור לגלות חולשה, ושהערכותיו מופרזות. עמדותיהם של השניים לא הוצגו לשרים, שהחליטו בניגוד להמלצת ראש השב"כ להותיר את הר הבית פתוח לעליית יהודים. בר טעה. למרות ניסיונות התנועות האסלמיות לעודד ולעורר עלייה להר לציון היום שבו מוקעים הציונים שניסו לשרוף את המסגד, עלו להר 19 אלף בני אדם, אולי 200 איש יותר מהרגיל.
מי הבוס
אם רוצים עדות נאמנה על מצב הקואליציה, מוטב להתבונן בהתנהלות הממשלה סביב תקציב המדינה. חודש אוגוסט יחלוף לו עם תחילת השבוע, החגים כבר נראים באופק אבל התקציב, שכבר היה אמור להיות מונח על שולחן הממשלה, ממש לא. הדיונים באוצר מתנהלים בעצלתיים, ואיש מהשרים לא רק לא יודע מהן הגזירות הצפויות למשרדו, וברור שיהיו – אלא אפילו אם התקציב שיונח על שולחנם יהיה חד־שנתי לשנת 2025 בלבד, או דו־שנתי, כפי שראש הממשלה נתניהו אוהב להעביר, כדי לשמור על יציבות פוליטית.
לא סתם לא מובא התקציב לעיון השרים והציבור. יהיה זה תקציב קשה, קורע, גדוש בשורות רעות. תקציב כזה אפשר להעביר רק עם קואליציה איתנה ומגובשת. אם אין ביטחון בחוסנה של הממשלה וביכולתה לצלוח את הזעקה הציבורית שתישמע עם הנחת התקציב, אין טעם בכלל להציגו מלכתחילה. וכפי שהקואליציה נראית כעת, כלל לא בטוח שמדובר באתגר שאפשר לצלוח אותו.
זירת החיכוך המרכזית בקואליציה היתה ונותרה עוצמה יהודית נגד החרדים, ולהפך. כדי להבין את שורשי הסכסוך לא צריך לעלות להר הבית או לקרוא את הכותרת הראשית בשפה הערבית של "יתד נאמן", הביטאון הליטאי. גם לא להכיר את "חוק הרבנים" שטורפד או את הווטו של אריה דרעי על חברותו של בן גביר בקבינט המצומצם. כל אלה מספרים רק חלק מהסיפור. את שפיץ הקרחון שיוצא מחוץ למים.
כדי לצלול לעומק צריך היה להיות השבוע באולמי "חצר המלכה", שבהם חיתן הרב חיד"א, חיים יוסף דוד אברג'ל, בנו של הרב יורם אברג'ל, את בתו במזל טוב. מדובר בחצר רבנית של עשרות אלפי חסידים, רובם ככולם ספרדים המקורבים לתנועת ש"ס. בשל סכסוך, כנראה זמני, על רקע הצטרפות החצר לזרם הממלכתי־חרדי, החליט דרעי כי ש"ס תחרים את האירוע, אבל הוא כנראה לא דמיין את מה שיקרה כתוצאה מכך.
בסביבות השעה 23:00 נכנס בן גביר עם מאבטחיו למקום. הקהל שאג באקסטזה. הרב הושיב אותו לידו ובירך אותו לעיני כל: "ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו". זו ברכה שבה מחויבים כשרואים מלך. קטע הווידאו הקצר הזה התפשט בקבוצות הווטסאפ, בעיקר החרדיות, כאש בשדה קוצים. אתר "כיכר השבת" העלה את הסרטון תחת הכותרת: "מכה לש"ס". דרעי רתח. היה זה רגע שיא, שבו מנסים ב"חצר המלכה" לכבוש את המלוכה אצלו בבית. הלוחמנות של השר לביטחון לאומי מדברת אל מצביעי ש"ס יותר מהמתינות המדינית של דרעי והכותרות המתרפסות של "יתד".
כשכל צד מאשים את השני בפירוק, נוטה נתניהו לאמץ את עמדת החרדים. מבחינתו הם, ש"ס ויהדות התורה גורם מייצב, ואילו בן גביר מערער. פיל בחנות חרסינה. מאיים סדרתי.
מצידו של יו"ר עוצמה יהודית, אף שמפלגתו עולה משמעותית בסקרים מכוחה הנוכחי, ולמרות שורת ההישגים שבה יוכל לנפנף במערכת בחירות, כמו הגדלה ענקית במספר כיתות הכוננות ורישיונות הנשק, צמצום זכויות מחבלים בבתי הכלא ועוד, אין לו רצון לבחירות או לממשלה אחרת. הוא אף נתן אור ירוק לצירוף גדעון סער לממשלה, כשר ביטחון במקום גלנט, כשנשאל על כך על ידי נתניהו.
בכירי שתי הלשכות נפגשו השבוע באקראי באירוע. תגיד, פנה מקורב נתניהו אל מקורב בן גביר, מה רוצה השר שלך? לפרק את הממשלה? לא, השיב מקורב השר. הוא רק רוצה להפסיק להיות ילד הכאפות של הקואליציה. מתחתית שרשרת המזון לטפס למעמד הראוי לו. להיות בעניינים, להשפיע. מינינו מפכ"ל, זו רק ההתחלה. בקרוב נמנה עוד שבעה-שמונה ניצבים, כשאחרים ילכו הביתה. תתרגלו, סיכם, עד עכשיו החרדים היו לשון מאזניים, מעכשיו זה בן גביר.
לוין מכין מקלות לגלגלים
כמו במשחק שח, מרגיש שר המשפטים יריב לוין שמערכת המשפט – מהיועמ"שית ועד העליון – סוגרים עליו את הכלים, ובקרוב לא יהיה לו עוד לאן לזוז. בלי יכולת תגובה, הזמן משחק רק לטובתם. אולי בהמשך, עם שוך הקרבות, יהיה ניתן לחלץ משהו מהרפורמה שגוועה בעודה באיבה, אולם כרגע הוא נותר ללא קליעים מול מערכה שאין לו איך לנצח בה.
בקרוב יחליט בג"ץ שעליו לכנס את הוועדה לבחירת שופטים, ובזה תסתיים סאגת מינוי הנשיא לעליון, כשידם של עוזי פוגלמן ויצחק עמית שוב על העליונה. לוין מאשים את חבריו בליכוד – יולי אדלשטיין, יואב גלנט, גילה גמליאל, דוד ביטן ואלי דלל – שבגלל התנגדותם אין באפשרותו לאיים על בג"ץ, כי אם יאלצו אותו לכנס את הוועדה, יעביר את חוק שינוי ההרכבה בקריאה שנייה ושלישית. הם, מנגד, טוענים שלוין כלל לא פנה אליהם כדי לבקש את תמיכתם.
בינתיים, מכין שר המשפטים ארסנל תגובות שלא יעניקו לו ניצחון, אבל כן יקשו על הנשיא החדש אם וכאשר יתמנה, וללוין עצמו אין שום כוונה לשתף עימו פעולה. זה יתחיל במינויי שופטים בערכאות נמוכות, שלוין יעצור ולא יבוא במשא ומתן על אף אחד מהשמות שיובאו לאישור, יימשך באי־חתימה על מינויי נשיאים לשלום ולמחוזי שהנשיא ירצה – מה שיטרפד את המהלכים או יאלץ את בג"ץ להוציא צו על כל אחד מהם – ויסתיים בתקציב.
לוין אמנם לא ייזום פגיעה בתקציב בית המשפט, אולם אם האוצר יעשה זאת – לא יעמוד להגנת המערכת השר המופקד עליה. הוא יצביע בעד התקציב, גם אם יכלול פגיעה משמעותית בבתי המשפט, לרבות עצירת בניית היכל המשפט החדש בירושלים, ביטול הוספת התקנים שהובטחה ועוד. לוין לא ינצח במערכה הנוכחית, אבל ינסה לכל הפחות להגיע לתיקו.
