בסוף השבוע, מהסוערים ביותר בימי המאבק על הדמוקרטיה, התייצבו לדגל כל הלשעברים, "שועלי שלשום" כשמו של “פרלמנט” בכירים לשעבר. ראשי השב”כ כהן, נדב ארגמן וסגן ראש השירות והמפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, נשיאי העליון ברק ובייניש, היועמ"שים, המפכ"לים והניצבים. אם תרצו, ה"דיפ סטייט" שפרש, שיחד עם ה"דיפ סטייט" המכהן, מונה רובו ככולו בידי נתניהו. נתניהו חזר מארצות הברית מאוהב בגידוף החדש שלמד מטראמפ. אבל אם נתניהו לא איבד לגמרי את כל המעצורים, עליו להקשיב לאנשים האלה. הם לא דיפ סטייט, הם לא שמאלנים, הם לא קפלניסטים. הם פטריוטים אמיתיים ולא מהסוג הזחוח שמלהג בערוץ 14, הם שירתו את המדינה ותרמו לה עשרות מונים מכל שותפי הקואליציה, הכהניסטים והחרדים. והם באמת מבועתים ממסלול ההתרסקות שעליו הוא מעלה את המדינה. הם חרדים לגורל המפעל הציוני והמדינה היהודית הדמוקרטית.
מתוך הכאוס הזה מזדקר הציר שעליו תקום ותיפול הדמוקרטיה: הדחת היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה. היא כרגע האצבע הכי חשובה בסכר. היא במוקד של מרבית התקיפות על הדמוקרטיה – רונן בר וקטאר־גייט, איתמר בן גביר, חוק ההשתמטות. בין שכבות ההגנה המתמוססות על הדמוקרטיה שכוללות את השב”כ ובג”ץ היא המשמעותית ביותר. אם היא תיפול – יקרוס המשטר הדמוקרטי. תקרוס ההגנה על בית המשפט, על השירות הציבורי, על היועצים המשפטיים, על הרשויות הרגולטוריות. על כל מה שעדיין מתפקד. נדמה שמעולם לא נקלע אדם בודד למרכזה של נקודת מפץ היסטורית כזו.
לבהרב מיארה שתי שכבות הגנה מפני פיטורים – ועדת האיתור ובג"ץ, ואולי גם פתיחת שערי הגיהינום של המחאה. בינתיים הפרומו, הסערה סביב פיטורי בר, הוא מרשים, אבל רחוק מלהרתיע את נתניהו וממשלתו. בישראל, גם האופוזיציה הפוליטית וגם המחאה החברתית אינן עשויות מהחומרים הקשוחים שמוכרים ממקומות אחרים. יש לכך יתרונות רבים, אבל חיסרון מרכזי – הן לא מזיזות לנתניהו. בינתיים מנסה היועצת לפרוש רשת הגנה נוספת לראש השב"כ בדמות החובה לקבל את המלצת הוועדה למינויים בכירים. נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס הפך לאיש עסוק, כראש שלוש ועדות: ועדת החקירה לצוללות וכלי השיט, ועדת האיתור שתבחן את פיטורי היועמ"שית וועדת המינויים הבכירים שאמורה לבחון את פיטורי בר. בעניין בר, הממשלה מתנגדת לעמדת היועצת אבל זה לא חדש. זה חלק מהותי מההפיכה – הממשלה, ולא היועמ"שית או בג”ץ, היא הפרשנית המוסמכת של החוק.
"לא תהיה מלחמת אחים", הגיב נתניהו לאהרן ברק שהביע חשש ל"מלחמת אזרחים", ואפילו הרחיק לכת עד ל"שפיכות דמים". מעניין ההבדל במונחים שבחרו השניים. ברק מדבר על ה”אזרחים” שלא מרגישים עצמם “אחים” לבן גביר, נסים ואטורי, מירי רגב ושאר שותפיו ההזויים של ראש הממשלה. נתניהו משתמש בביטוי העממי יותר שמייצג אחדות משפחתית בין חלקי העם, "אנשים אחים אנחנו". בכל מקרה, נתניהו כאילו מרגיע את ברק, אבל הרטוריקה שלו מפגרת לא פעם אחר הפרקטיקה. "ישראל היא מדינת חוק והממשלה מחליטה מי יהיה ראש שב”כ", אמר נתניהו ורומז לאפשרות שלא ימלא אחרי החלטה של בג”ץ אם תינתן – לבטל את פיטורי בר. ברק ובייניש ענו בחיוב החלטי לשאלה איך היו פוסקים אילו התיק היה בידיהם.
גם פיטורים אפשריים של בהרב מיארה יניבו ביטול דומה בבג"ץ. ואסור לחשוב אפילו על ה"פשרה" שכבר מסתובבת על שיפוד השמועות – שבג”ץ יאפשר את פיטורי בר, כדי לצבור קרדיט לביטול פיטורי בהרב־מיארה. הסכנה הגדולה היא שהאירוע יתגלגל להתנגשות חזיתית בין הממשלה לבג"ץ, במקרה שנתניהו יסרב לציית לפסק הדין. "ישראל היא מדינת חוק", הצהיר נתניהו, אבל הוא וממשלתו מסרבים להכיר בבג"ץ וביועמ"שית כפרשניו המוסמכים של החוק. אם יסרבו לציית לבג"ץ, זה כבר הרבה מעבר ל"משבר חוקתי". זו יריית הפתיחה למלחמת אזרחים. או אחים.
חשוב לדייק את הקרב שמנהלת בהרב מיארה נגד החזרת בן גביר למשרד לביטחון לאומי. שר החוץ גדעון סער טען שהיועצת מסיגה את גבול ההתנגדות למינוי או פיטורי שר – הגשת כתב אישום פלילי. בן גביר הוא סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה, עבריין מורשע ומפר שיטתי של פסיקות בג"ץ, אבל אינו נאשם בפלילים. לכן, התנגדות היועצת נשענת על אדנים אחרים לגמרי. היא אינה מתנגדת למינויו כשר, אלא רק למינויו כשר הממונה על המשטרה וגם זאת, עד שימוצה תהליך שכבר החל מול נתניהו – להבטיח שיחדל לתפקד כמפכ”ל־על, שמתערב ישירות במתן הנחיות מבצעיות מעל ראשו של המפכ”ל.
כשמדובר בבחירת שופטים חוקתיים (שעוסקים בעתירות נגד חוקים והחלטות ממשלה) יש היגיון בבחירתם בידי פוליטיקאים, ובעולם יש מנגנונים כאלה, שברובם המכריע מחייבים התייעצות או שיתוף גורמי המקצוע. הבעיה היא שבישראל עיקר עיסוקו של ביהמ”ש העליון הוא מקצועי – פלילי, אזרחי, משפחה וכו’. שיעור התיקים החוקתיים, במיוחד מעוררי מחלוקות ערכיות אמיתיות, הוא אפסי. ולכן המשמעות האיומה של החוק היא שמעתה ידונו שופטים שהם “מקורבים פוליטיים” בערעורים מקצועיים על חירותם של אזרחים, על אימוץ ילדים, על מחלוקות תאגידיות במיליארדים.
להצעה הזו פגמים רבים כפי שמונים מומחי המכון הישראלי לדמוקרטיה: פגיעה באי־תלות השופטים שימונו ויקודמו על בסיס נאמנות וזהות פוליטית; פגיעה באיזונים והבלמים בין הרשויות מאחר שכל שופט בבית המשפט העליון יהיה מזוהה עם מחנה פוליטי־מפלגתי; פגיעה במקצועיות השופטים בגלל צמצום הקריטריון המקצועי בבחירת שופטים לטובת השיקול הפוליטי; פגיעה בזכות להליך הוגן כי רק שופטים בלתי תלויים הם ערובה להליך הוגן.
אם וכאשר יוגש בג"ץ נגד החוק תגיש היועצת המשפטית לממשלה את עמדתה. ניתן ללמוד על עמדתה מהמכתב ששלחה בתחילת החודש לשר המשפטים יריב לוין. בהרב־מיארה מדגישה את ההשתלטות הפוליטית, ומזהירה מפני הפיכת השופטים לסחורה פוליטית במשאים ומתנים בכנסת. “ההסדר”, מתארת היועצת את הצפוי, “נותן בידי הקואליציה אפשרות לעשות שימוש בשליטתה במוקדי הכוח (חקיקה, תקציב, ועדות הכנסת ועוד), כדי להוביל להסכמות פוליטיות למינוי שופטים בהתאם לרצונה. כלומר, הגם שלאופוזיציה זכות וטו בבחירת השופטים, המנופים המשמעותיים שיש לקואליציה להביא את האופוזיציה להסכמות בוועדה לבחירת שופטים חורגים מסוגיית בחירת השופטים כשלעצמה, שעשויה להיות חלק ממהלך רחב יותר במרחב הפוליטי שבו בחירת השופטים היא רק מרכיב אחד מני רבים”.
הספירה האחרונה עומדת על ארבעה כתבי אישום נגד ראש הממשלה נתניהו: האישום הפלילי, מסקנות אסון המירון (אחריות אישית), מכתבי האזהרה של ועדת הצוללות (פגיעה בביטחון, בכלכלה וביחסי החוץ) ועכשיו תחקיר השב”כ שמציף את אחריות נתניהו למחדל 7 באוקטובר. והדו”ח הזה מתחבר למכתב הפיטורים של בר שיכול להצטרף ככתב אישום חמישי. חמישה כתבי אישום שחתומים בידי גורמים רשמיים של מדינת ישראל. חמישה כתבי אישום ושני האסונות הגדולים ביותר – האזרחי והצבאי – בתולדות מדינת ישראל שהתחוללו במשמרת שלו. מכאן הנחישות של נתניהו לנקום. מכאן הנחישות לחסל את הלגיטימציה והאמינות של כתבי האישום. מכאן הנחישות שלו להעלים את אחריותו באמצעות השתלטות על המינויים והמערכים בתחומי החקירה, המשפט, התקשורת והחינוך, שנועדו לחקור, לתעד, לדווח וללמד את מחדליו, את מורשת שלטונו. הוא יעשה הכל כדי למחוק את תרומתו לחורבן באמצעות המטת חורבן נוסף – מיטוט סדרי הממשל והמשטר, מיטוט הדמוקרטיה. השבוע הקרוב הוא אחד הקריטיים להצלחתו במזימות הזדון האלה.
מותר להניח שבנימין נתניהו, בוגר MIT, מבין את זה היטב. זה מגדיל את חומרת פשעיו. לא רק שהוא מפורר את המדינה מבפנים, הוא גם מסכן ומאיים על יתרונותיה כמעצמת הייטק וטכנולוגיה שבלעדיהם לא נוכל להתמודד עם האיומים החיצוניים. כשהוא מפורר את הדמוקרטיה הליברלית, הוא מרסק את התשתית שמאפשרת לרפפורט וחבריו – גם להגן על המדינה וגם לממן אותה.
הישועה לא תגיע מחברי הכת הליכודית ולא מהשפנים שסביב שולחן הממשלה. נשארנו עם בג”ץ, היועצת ועם הרחוב שאולי יתקומם במחאת זעקה והשבתה שתזעזע ואולי תסדוק קצת את אטימות הטירוף המנהיגותי שמאיימת לכלותנו.
