זמזום רחוק מתקרב. מתוך שמי חורף אפורים בוקע מטוס פרופלור, ועובר ביעף מעלינו. אל"ם ג' מרים את עיניו אל השמיים, בוחן את נתיבה של ציפור המתכת ומחייך. "אלו טיסות של חניכים שנמצאים כבר כמה חודשים בתוך המסלול".
מתחת לשמיים, על אדמת לס כתומה וחשופה, מתקיים אירוע מוזר. קבוצות נערים ונערות נמצאות בפעילות מתמדת. לבושים במדים אפורים בהירים, הם בולטים למרחוק. קבוצה אחת רצה במהירות בין שני קווים לבנים על הקרקע. קבוצה שנייה יושבת בשורה ארוכה ומשננת טקסטים, קבוצה אחרת מנסה להקים תל בחול ובתוכו להעמיד תורן שממאן להתרומם. חברי קבוצה אחרת נתלים בידיהם על מתקן עגול. ניכר שהשרירים דואבים, אך הם מנסים להחזיק מעמד.
בין הקבוצות חולפים מפקחים בבגדים ירוקים, חובשי כובעים אדומים. פני המפקחים חתומות ומשקפי דיסטנס מסתירים את מבטיהם. המפקחים האדומים נושאים קלסרים בידיהם, בוחנים מדי פעם את השם שכתוב על הכתף, ורושמים לעצמם הערות. בין לבין קול מתכתי ומרוחק פולט פקודות משונות, מאתגר את הקבוצות, מקפיץ את החיילים ממצב למצב.
עם פסקול עתידני זה היה נראה כסרט מדע בדיוני. עם צבעים בוהקים יותר זה היה נראה כמו המבחנים לעונת "הישרדות על הירח". בפועל מדובר בהצצה נדירה לתהליך מיון ייחודי, חשאי ומורכב ביותר. תהליך שמתחיל עם עשרות אלפי מועמדים מדי שנה ושבסופו רק עשרות בודדות יגיעו לקו הסיום ויהפכו ללוחמי צוות אוויר. המסע אל המטוס מעל מתחיל על פני האדמה. ברוכים הבאים לשבוע גיבוש מפרך, שבוע המיונים לקורס טיס.
אל"ם ג', מפקד בית הספר לטיסה, מבאר את ההתנהלות: "אנחנו עוסקים הרבה בשאלה מה מייחד לוחם צוות אוויר מלוחמים אחרים. בני אדם רגילים ללכת על הרצפה. לא לצלול ובטח שלא לטוס. לכן לאנשים יש בעיות תפקוד גם מתחת למים וגם מעל היבשה. הממד האווירי הוא ממד מורכב. אנחנו לא מחפשים בהכרח את הטובים ביותר. עם מספיק זמן ומשאבים, כמעט כל אחד כאן יכול ללמוד להטיס, אבל המשאבים והזמן של מדינת ישראל מוגבלים, ולכן אנחנו מחפשים את המתאימים ביותר". אם כן, מהיום אמרו: המתאימים לטיס.
אי אפשר לזייף
הגיבוש נמשך חמישה ימים. כל רגע בו נבדק ומנותח בידי צוותי חיל האוויר. מחניכים שנמצאים בקורס טיס, פסיכולוגים, ועד פנסיונרים של החיל. כולם מבינים שמדובר בשלב קריטי כדי לנבא מי מתאים לקורס טיס. אני תוהה בנוגע לאתגרים שמוטלים על הקבוצות השונות. "אין ספק, המבחן הפיזי כאן קשה, אבל הוא לא נועד לזובור או לשבור את החניכים", מסביר אל"ם ג'.
א', האחראי על הצד הפסיכולוגי של הגיבוש, מוסיף: "האתגר האמיתי הוא השילוב בין האתגרים הפיזיים, הקוגניטיביים והמנטליים. אין להם פה שנייה אחת פנויה. גם כשאתה רואה אותם יושבים, הם לומדים – ויש להם מבחן אחרי זה. אנחנו בוחנים אצל המועמדים את היכולת לעבוד בצוות, להתמודד עם משימות מורכבות, ואפילו להתמודד עם עצמם ועם תחושות כישלון. אנחנו רוצים לראות איך הם מתפקדים בתנאי לחץ בלתי פוסקים, ואיך הם מגיבים במצבי חוסר ודאות. זה לא מבחן של כישורים טכניים בלבד – זה מבחן של אופי".
"אופי?" אני תוהה בבדיחות הדעת. "וברצינות, למה בעצם חשוב לכם התפקוד בצוות? איזה לוחם יותר סוליסט יש מטייס?"
"שלא כמו בסרטים, כיום אין כמעט מטוסים חד־מושביים", משועשע ג'. "מי שחושב שהוא יצליח לבד – אין לו סיכוי. זה מתגלה מהר מאוד. המבחן הזה בודק לא רק את היכולת שלך לטוס, אלא את היכולת שלך לעבוד בצוות – עם הטייסים, עם החיילים הטכניים, עם כל המערכת שמסביב".
האתגרים המשונים שמוטלים על המועמדים יוצרים אינטראקציות חברתיות ומעלים דילמות שהן חלק קריטי מהמבחן. "אנחנו רוצים לראות איך הם מתמודדים עם סיטואציות חברתיות מורכבות, עם דיסטנס מול המפקדים שלהם, עם חוסר ודאות. בסוף לא משנה כמה תתכונן או תעשה את מה שאתה חושב שמצפים ממך – בסוף האמת מתחת לפני השטח תצא. תחשוב שהחבר'ה האלו שאתה רואה עכשיו רצים מצד לצד מאותגרים גופנית ונפשית בו־בזמן. מי שמגיע ראשון הולך לסחוב הרבה יותר, ותוך כדי ריצה הם צריכים להחליט אם לתת את כל הכוח או להיות מאחור, לסחוב פחות, ולשמור כוחות להמשך היום".
בהחלט אתגרים לא פשוטים. אני מביט באנשי הקבוצות השונות. קרוב לאמצע שבוע הגיבוש, פני הנערים והנערות לאים ומתוחים. ניכר שהם בקצה היכולת הפיזית שלהם. אבל בתוך המבטים אני קורא גם את הנחישות שבה הם לוקחים נשימה ארוכה ומייד מזנקים לעוד משימה ועוד משימה, ברצף הארוך של יום הגיבוש.
אני קורא את השמות על הכותפות, רואה את הכיפות הסרוגות, ואת מניפת צבעי העור הישראליים בין הקבוצות. ג' עוקב אחר מבטי: "אחד הדגשים המרכזיים של חיל האוויר בשנים האחרונות הוא פתיחת הדלתות לכלל חלקי החברה הישראלית. אנחנו עושים מאמצים גדולים להביא לכאן מועמדים מכל המגזרים – מהפריפריה, נשים, דתיים־לאומיים, ואפילו חרדים", אומר ג'. "ברור לנו שהפוטנציאל לטיס אינו גנטי, והוא לא נמצא רק בין גדרה לחדרה. לכן אנחנו בהחלט רוצים את המתאימים ביותר, בלי קשר לרקע שלהם".
לבנות מחדש אמון בחיל האוויר
בשנים האחרונות מספר הנשים בקורס טיס הולך וגדל. "הדרישות שלנו זהות לחלוטין – פיזית, מנטלית וקוגניטיבית. הכל ביחס לנתונים הגופניים. אבל אנחנו רואים הבדלים בין בנים לבנות בגיל הזה. בנות, למשל, הרבה יותר חזקות מנטלית ומבחינת אופי. הן בוגרות יותר בגיל הזה, וזה בא לידי ביטוי בתהליך".
אני תוהה כיצד אירועי 7 באוקטובר משפיעים על החיל ואם זה בא לידי ביטוי במוטיבציה של אנשי הגיבוש. ג' מהנהן: "אין ספק, הקרוואנים של ניצולי הטבח בבארי צמודים לשער הבסיס. הם תזכורת כואבת ומתמדת לאסון 7 באוקטובר, ואנחנו חיים עם זה יום־יום", אומר ג'. "זו לא רק תזכורת לכישלון, אלא גם קריאה לפעולה. אנחנו כאן כדי להחזיר את האמון בצה"ל ובחיל האוויר".
בסוף המסלול ג' מציע לי קפה שטח. "יש גם קפסולות", צוחקת הדוברת. בכל זאת, חיל האוויר. רגע לפני שאנחנו נפרדים, ג' מעיף מבט אחרון בקבוצות שמתרוצצות מולנו. "בסוף, זה מה שאנחנו מנסים לעשות – לבנות אמון, להראות שחיל האוויר הוא של כולם, ושהוא כאן כדי להגן על כולם".
