בחודש יולי האחרון התקיימה במטה האו"ם בניו יורק ועידה שיזמו צרפת וערב הסעודית, בהשתתפות 19 מדינות. המטרה המוצהרת: להכין את הקרקע להרחבת ההכרה במדינה פלסטינית בעצרת הכללית של האו"ם בחודש ספטמבר הקרוב. על פניו, נשמע כמהלך דיפלומטי לגיטימי. אלא שקריאה מעמיקה בהצהרת הסיכום של הוועידה חושפת תמונה מטרידה הרבה יותר: ניתוק מוחלט מהמציאות והחזרה לנוסחאות כושלות שהוכיחו את חוסר יעילותן שוב ושוב.
הצהרת הסיכום של הוועידה, הנושאת את הכותרת המפוארת "הצהרת ניו יורק בדבר הסדר שלום בנוגע לסוגיה הפלסטינית ויישום פתרון שתי המדינות", היא לא פחות מכשל מוסרי ואיוולת מדינית. היא משחררת את הפלסטינים מאחריות אמיתית, למרות כמה אמירות חשובות בנוגע לשינויים הנדרשים מהם, כגון הצהרה על הצורך בהתפרקות חמאס מנשקו וגינוי מתקפת 7 באוקטובר.
במקום לבודד את הטרור – משלבים אותו בעתיד הפלסטיני (ארכיון) | צילום:
רויטרס
הבעיה העיקרית? ההצהרה מתפרשת כהישג עבור חמאס, שמנהיגיו מסבירים בגלוי את החזרת הסוגיה הפלסטינית לראש סדר היום הבין-לאומי כפרי של מתקפת הטבח הנוראה. כך, במקום להביא לבידוד ולהרתעה של הטרור, הדיפלומטיה הבין-לאומית מספקת לו הכשרה למפעלו הרצחני.
סימטריה קדושה – ומסוכנת
מאחורי היוזמה עומדות מדינות עם מניעים שונים לחלוטין. הצרפתים מבקשים לעצמם תפקיד והשפעה במזרח התיכון דרך מה שנתפס בעיניהם כמקפצה המשמעותית ביותר – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם רוחשים אמון וסוג של מחויבות ערכית-היסטורית לפלסטינים, ששורשיה בייסורי מצפון קולוניאליסטיים המהולים בגישה ביקורתית מאוד כלפי ישראל.
מנגד, ההנהגה הסעודית מתעבת את חמאס, ביקורתית מאוד כלפי הרשות הפלסטינית ואיננה חשה מחויבות עמוקה לפלסטינים, אלא כמס שפתיים. האינטרסים האסטרטגיים של הסעודים נטועים במחוזות אחרים לחלוטין, ושיתוף פעולה עם ישראל עדיף, חשוב ורצוי יותר בעיניהם.
אחד העיוותים הבולטים במסמך הוא המאמץ העיקש לשמר סימטריה קפדנית בין הפלסטינים לישראל בכל הנוגע לטרור והסתה. כל אימת שמופיעה קריאה לפלסטינים לחדול מטרור, עולה מיד דרישה דומה גם מישראל – כאילו באמת יש כאן מקום לאיזון. בעצם המאמץ ליצירת הסימטריה הזו יש משום רידוד האחריות הפלסטינית ומתן תירוץ שלא לבצע את הנדרש מהם.
הדיפלומטיה הבין-לאומית מרדדת את האחריות הפלסטינית למעשי טבח ורצח (7 באוקטובר, ארכיון) | צילום:
זיו קורן
באופן מעניין, העיקרון המנחה של הסימטריה המקודשת נעלם כאשר מגיעים לעניין זכות ההגדרה העצמית. זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני מוזכרת במסמך שלוש פעמים, בעוד אזכור זכות ההגדרה של העם היהודי אינו מופיע אפילו פעם אחת. זו ליבת הסכסוך – הסירוב הפלסטיני להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.
מנסחי ההצהרה לא הבינו את המציאות החדשה
מנסחי ההצהרה לא ויתרו על איזכור החלטה 194 בהקשר של בעיית הפליטים הפלסטינים, מבלי שהציגו פרשנות אלטרנטיבית לפרשנות הפלסטינית הנשענת עליה כמקור סמכות לרעיון זכות השיבה. כדי לבטן את אתוס הפליטות הפלסטיני, קוראים מנסחי ההצהרה לחידוש פעילות אונר"א – אותו מנגנון כושל ומושחת הנשלט על ידי חמאס ברצועת עזה.
העובדה שאונר"א הפך ברבות השנים למנגנון להנצחת אתוס הפליטות, זכות השיבה וקידוש המאבק המזוין, לא הביאה את מנסחי ההצהרה לחשיבה מפוכחת יותר בנוגע לארגון ולסוגיה. הדבקות ההיסטורית באונר"א היא הוכחה לכך שאיוולת היסטורית יכולה להמשיך ולהתקיים, ואפילו להתחדש ולהתחזק.
אחד מהביטויים החריפים להיעדר רלוונטיות של היוזמה נמצא בהמלצות המנוסחות ברצינות תהומית ביחס ליום שאחרי ברצועת עזה. מנסחי ההצהרה קוראים להקמת כוח שמירת שלום של האו"ם שיהיה אחראי לפירוק חמאס מנשקו ולביטחון הגבול בין הרצועה לישראל.
אותה יוזמה, מניעים שונים (נשיא צרפת מקרון ויורש העצר הסעודי בן סלמאן, ארכיון) | צילום:
רויטרס
הרצינות המופגנת במסמך הייתה יכולה להיות משעשעת לולא הייתה כל כך מדאיגה. מדובר בהתעלמות מוחלטת מהכישלון המוכח של כל כוחות שמירת השלום באזורנו מאז 1967. מנסחי ההצהרה אף מוסיפים חטא על פשע כשהם קוראים לחידוש הפעלת EUBAM – המנגנון האירופי שפעל במסוף רפיח מההתנתקות ועד השתלטות חמאס, ונפוץ לכל עבר כשאנשיו נסו בבהלה מהרצועה.
הכמיהה למחוזות הדמיון מובילה את מנסחי ההצהרה גם למשפטים נשגבים אודות המדינה הפלסטינית הדמוקרטית שתקום לצד ישראל. כשמצרים, טורקיה וערב הסעודית חתומות על הצהרה כזו, נותר הקורא פעור פה לנוכח רוממות הדמוקרטיה העולה מגרונן של מדינות אלו.
ישראל למדה את הלקח ההיסטורי
הצהרת הסיכום של הוועידה היא מסמך פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי מובהק, שאין בו כדי לקדם את היום שאחרי ברצועת עזה וגם לא את הקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית. המסמך מבטא ניתוק מוחלט ומטריד מהמציאות – בהתעלמות מלקחים היסטוריים, בדבקות באתוס הקורבנות והפליטות הפלסטיני ובהתעלמות מוחלטת מסיבות ליבת הסכסוך.
ההמלצה להפעלת כוחות שמירת שלום של האו"ם, היומרה להפקיד בידי כוח כזה את האחריות לביטחון הגבולות של ישראל והאמונה היוקדת באפשרות הקמת שלטון אזרחי חלופי ברצועה, בהובלת הרשות הפלסטינית אך בנוכחות חמאס חמוש – כל אלו הן לא פחות ממסמרים בארון הקבורה של היוזמה.
זו יוזמה שמתה עם היוולדה ותהפוך לעוד מסמך נטול חשיבות ממשית, שנוצר בחולשת דעת של הדיפלומטיה הבין-לאומית ובשל רפיונה המוסרי. במקום לספק פתרונות אמיתיים, היא מנציחה את הסכסוך ומעניקה לגיטימציה לטרור. זה בדיוק מה שהאזור לא צריך עכשיו.
>>> פרופ' קובי מיכאל הוא עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה-רבתי לישראל – ICGS, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, מתמחה בלימודי ביטחון, מודיעין, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחסי צבא-חברה ומדינות כושלות
