הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, חתן פרס נובל לספרות וענק הספרות הלטינו-אמריקאית במשך עשרות שנים רבות, מת, כך הודיע בנו אתמול (ראשון). הוא היה בן 89.
"בצער רב אנו מודיעים שאבינו, מריו ורגס יוסה, נפטר בשלווה בלימה היום, מוקף במשפחתו", נכתב במכתב שחתמו עליו ילדיו אלברו, גונסלו ומורגנה, ופרסם אלברו ברשת X. במכתב נכתב כי גופתו תישרף וכי לא יתקיים טקס פומבי. "לכתו תעציב את קרוביו, את ידידיו ואת קוראיו ברחבי העולם, אך אנו מקווים שהם ימצאו נחמה, כפי שאנו מוצאים, בעובדה שהוא נהנה מחייו הארוכים, מלאי ההרפתקאות והפוריים, והוא מותיר אחריו יצירה שתאריך ימים אחריו".
הוא חיבר רומנים מפורסמים כמו "הזמן של הגיבור" ו"חגיגת התיש", היה סופר ומסאי פורה וזכה בפרסים רבים, ובראשם פרס נובל לספרות ב-2010, לאחר שנחשב מועמד במשך שנים רבות.
ורגס יוסה פרסם את קובץ הסיפורים הראשון שלו "הגורים וסיפורים אחרים" ב-1959. הוא פרץ אל הבמה הספרותית ב-1963 עם רומן הביכורים המהפכני שלו "הזמן של הגיבור", ספר שהתבסס על חוויותיו באקדמיה צבאית פרואנית והכעיס את הצבא במדינה. אלף עותקים של הרומן נשרפו בידי הרשויות הצבאיות, וכמה גנרלים כינו את הספר שקרי ואת ורגס יוסה קומוניסט.
אותו ספר, ורומנים נוספים שבאו אחריו כמו "שיחה בקתדרלה" מ-1969, ביססו במהירות את ורגס יוסה כאחד מהמנהיגים של מה שכונה "הבום", או הגל החדש של סופרים לטינו-אמריקאים בשנות ה-60 וה-70, לצד גבריאל גרסיה מרקס וקרלוס פואנטס.
ורגס יוסה החל לכתוב מוקדם, ובגיל 15 היה כתב פלילים במשרה חלקית בעיתון "לה כרוניקה". הוא עבד בין השאר גם בתיקון שמות על מצבות בבתי קברות בפרו, היה מורה בבית הספר ברליץ בפריז וזמן קצר עבד במחלקה הספרדית של סוכנות הידיעות הצרפתית בפריז.
הוא המשיך לפרסם מאמרים בעיתונות במשך רוב חייו, בהם טור דעה פוליטי דו-שבועי שכותרתו "פיידרה דה טוקה" (אבני בוחן) שהודפס בכמה עיתונים.
ורגס יוסה הפך למגן נלהב של חירויות אישיות וכלכליות, ובהדרגה התרחק מעברו שנקשר לקומוניזם, ותקף בקביעות מנהיגים לטינו-אמריקאים שמאליים שראה בהם דיקטטורים.
אף שתמך במהפכה הקובנית בהנהגת פידל קסטרו, גינה בהמשך את קובה של קסטרו. עד 1980 אמר שהוא כבר לא מאמין בסוציאליזם כפתרון למדינות מתפתחות.
בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי ב-1976, ורגס יוסה הכה באגרוף את חתן פרס נובל וידידו לשעבר גרסיה מרקס, וקרא לו "פילגשו של קסטרו". מעולם לא התברר סופית אם הקטטה נבעה מסיבות פוליטיות או סכסוך אישי, מכיוון שאף אחד מהסופרים לא רצה לדון בכך בפומבי.
ככל שמסלולו הפוליטי פנה בהדרגה לעבר שמרנות ושוק חופשי, ורגס יוסה איבד את תמיכתם של רבים מבני דורו הספרותיים הלטינו-אמריקאים ומשך ביקורת רבה אפילו ממעריצי יצירתו.
אם מפנקת, אב נוקשה
חורחה מריו פדרו ורגס יוסה נולד ב-28 במרץ 1936 בעיר ארקיפה בדרום פרו, בהרי האנדים למרגלות הר הגעש מיסטי. אביו, ארנסטו ורגס מלדונדו, עזב את המשפחה לפני שנולד. כדי להימנע משערורייה ציבורית, אמו, דורה יוסה אורטה, לקחה את בנה לבוליביה, שם שימש אביה כקונסול פרו בקוצ'במבה.
ורגס יוסה אמר שילדותו המוקדמת הייתה "טראומטית במידה מסוימת", אימו וסבתו פינקו אותו בבית גדול עם משרתים, וכל גחמה שלו נענתה. רק בגיל 10, לאחר שהמשפחה עברה לעיר החוף פיורה שבפרו, הוא גילה שאביו בחיים. הוריו התפייסו והמשפחה עברה ללימה בירת פרו.
ורגס יוסה תיאר את אביו כנוקשה שראה את אהבתו של בנו לז'ול ורן ולכתיבת שירה כדרכים בטוחות לרעב, וחשש לגבי "גבריותו", והאמין ש"משוררים הם תמיד הומוסקסואלים".
לאחר שלא הצליח לרשום אותו לאקדמיה ימית מכיוון שהיה צעיר מדי, אביו של ורגס יוסה שלח אותו לאקדמיה הצבאית לאונסיו פראדו – חוויה שנשארה עם ורגס יוסה והובילה לכתיבת "הזמן של הגיבור". הספר זכה בפרס המבקרים הספרדי.
האקדמיה הצבאית "הייתה כמו גילוי הגיהנום", אמר ורגס יוסה מאוחר יותר. הוא החל ללמוד ספרות ומשפטים באוניברסיטת סן מרקוס בפרו, "הראשון כייעוד והשני כדי לרצות את משפחתי, שסברה, בצדק, שסופרים בדרך כלל מתים מרעב".
לאחר שסיים תואר בספרות ב-1958, ואפילו לא טרח להגיש את עבודת הגמר שלו במשפטים, זכה במלגה ללימודי דוקטורט במדריד. הוא שאב השראה רבה ממולדתו פרו, אך העדיף לחיות בחו"ל, ושהה לסירוגין מדי שנה במדריד, בניו יורק ובפריז.
רומניו המוקדמים חשפו עולם פרואני של יהירות ואכזריות צבאית, של דקדנס אריסטוקרטי, ושל אינדיאנים אמזוניים מתקופת האבן המתקיימים בו-זמנית עם עוני עירוני של המאה ה-20. "פרו היא מעין מחלה חשוכת מרפא ויחסי אליה עזים, קשים ומלאים באלימות של תשוקה", כתב ורגס יוסה ב-1983.
לאחר 16 שנים באירופה, חזר ב-1974 לפרו ששלטה בה אז דיקטטורה צבאית שמאלית. "הבנתי שאני מאבד קשר עם המציאות של ארצי, ובעיקר עם שפתה, דבר שיכול להיות קטלני עבור סופר".
ב-1990 הוא התמודד לנשיאות פרו, מועמד לא רצוי במדינה קרועה ממרד גרילה מאואיסטי משיחי וכלכלה במצב קשה של היפר-אינפלציה. אלברטו פוג'ימורי, רקטור אוניברסיטה לא מוכר אז, הביס אותו ופתר חלק גדול מהכאוס הפוליטי והכלכלי, אך הפך למנהיג מושחת וסמכותני.
הסופר הקובני גיירמו קבררה אינפנטה, ידידו הוותיק של ורגס יוסה, הודה מאוחר יותר שהוא קיווה שמועמדותו של הסופר תיכשל: "רווח לא בטוח לפרו יהיה הפסד לספרות. ספרות היא נצח, פוליטיקה היא רק היסטוריה".
ורגס יוסה כתב רומנים מצליחים על חייהם של אנשים אמיתיים, כולל האמן הפוסט-אימפרסיוניסטי הצרפתי פול גוגן וסבתו, פלורה טריסטן, ב"הדרך לגן עדן" מ-2003, והלאומן והדיפלומט האירי מהמאה ה-19 סר רוג'ר קייסמנט ב"חלומו של הקלטי" מ-2010. הרומן האחרון שפרסם היה "זמנים קשים ב-2019 על ההפיכה הצבאית בגואטמלה ב-1954.
הוא הפך לחבר האקדמיה המלכותית הספרדית ב-1994 וכיהן בתפקידי פרופסור אורח וסופר אורח ביותר מתריסר מכללות ואוניברסיטאות ברחבי העולם.
בנעוריו ורגס יוסה הצטרף לתא קומוניסטי וברח עם ג'וליה אורקידי, בוליביאנית בת 33 שהייתה גיסתו של דודו, ונישא לה מאוחר יותר. הוא שאב השראה מנישואיהם שנמשכו תשע שנים לכתיבת הרומן הקומי המצליח "דודה חוליה והכותב".
ב-1965 נישא לבת דודתו הראשונה, פטרישיה יוסה, שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים, ולשניהם נולדו שלושה ילדים. הם התגרשו 50 שנה לאחר מכן, והוא החל מערכת יחסים עם איזבל פרייסלר, אישתו לשעבר של הזמר חוליו איגלסיאס. הם נפרדו ב-2022.
הוא הניח אחריו שלושה ילדים.
