הספר "שארית היום" של קאזורו אישיגורו (הוצאת מחברות לספרות, 2006) נפתח כשסטיוונס, רב משרתים אנגלי, עומד על סולם בספריה ומאבק את הספרים, בזמן ש"אדונו" האמריקאי החדש מציע לו לצאת לחופשה ולקחת את הרכב של האדון:
"אתה והחברים שלך, תמיד אתם סגורים בבתים הגדולים האלה ורק עובדים בשביל אחרים, איך בכלל יוצא לכם לראות את הארץ היפה שלכם?"
סטיוונס, המספר, מוטרד מאוד מההצעה, הן כי היא חוצה בגסות את הריחוק המעמדי אליו הורגל ואותו הוא מקדש, והן כיוון שהוא ממש לא תופס את עצמו כסגור ועובד בשביל אחרים:
"הפעם, כשעמדתי במרומי הסולם, דווקא עלתה על דעתי תשובה מסוימת, תשובה שעיקרה היה שאנו, שזה מקצוענו, אמנם איננו רואים הרבה מן הארץ במובן של טיולים… אך ממעמדנו בבתים שבהם מתקבצים הנעלים שבשועי הארץ וגבירותיה, למעשה אנחנו "רואים" מאנגליה יותר מרוב האחרים"
כבר בעמודים הראשונים של הספר מתחוור לנו הפער בין איך שסטיוונס תופס את עצמו לבין איך שמעבידו החדש והקוראים רואים את חייו, איש עדין שבדבקותו בעולם הישן וסדריו החמיץ את חייו ואהבתו.
סטיוונס יוצא למסע שארית חייו באנגליה בעקבות ספר הטיולים אותו איבק לא פעם: "פלאי אנגליה" של גברת סימונס. לאורך המסע הוא סוקר את קורותיו עד כה בדקדקנות רבה של משרת מצטיין בעבודתו, ולא מקל ראש בפרטים הקטנים. המסע הוא עדות כתובה לשקיעתה של האימפריה הבריטית הקולוניאליסטית הגדולה בין מלחמות העולם, הסתאבות ובגידת המעמדות הגבוהים.
כבן לרב משרתים, סטיוונס גדל ועבד כל חייו באחוזת משפחת דארלינגטון. הוא רואה כבוד רב בזכות לשרת אחרים, בעיקר משפחה אריסטוקרטית חזקה ומשפיעה על הפוליטיקה האנגלית. אין בו ולא ערעור אחד על הסדר המעמדי הקיים, הוא רואה בו טבעי, מקבל ואף מקדש אותו.
אחוזת דארלינגטון בה הוא עובד היא אלגוריה לשקיעת האימפריה. ממקום שוקק חיים, יפה ומטופח שמעסיק 28 משרתים, היא הולכת ומאבדת מערכה. שושלת דארלינגטון יורדת מנכסיה ויוקרתה, ונאלצת למכור את האחוזה לעשיר אמריקאי שרואה בה שעשוע אנגלי, מסתפק בארבעה משרתים בלבד, ומבקש לסגור חדרים מיותרים.
אכן, כפי שמעיד סטיוונס, מתוך האחוזה עצמה הוא ראה את העולם כפי שהוא. צפה בכל הקנוניות שליוו את התקופה שבין מלחמות העולם, שיתוף הפעולה של המלוכה והאריסטוקרטיה עם הנאצים, ובעצם בגידתם בעם עצמו, ששילם בסופו של דבר מחיר כבד על המלחמה ושיתוף הפעולה. בתוך טרקלינים מרווחים, בבגדים מהודרים וכיבוד אנין טעם, בנימוס והדרת כבוד הם מכרו את עמם.
סטיוונס מייצג את העולם הישן והשוקע, כשהוא בטוח במוחלטות הנצחית של ערכיו השמרניים: נאמנות בכל מחיר, צייתנות ללא הטלת ספק, שימור מעמדות חברתיים המקנים זכויות יתר לעומדים בראש, דייקנות ודקדקנות כפייתית בעבודה הסיזיפית. מבחינתו, אדוניו עשו נכון רק מעצם היותם המעמד הגבוה, גם לאחר חורבנה של האימפריה הבריטית וכמעט תבוסתה במלחמה. הוא לא מסתגל לעולם החדש.
בעולם שלו אין הוא זכאי לצאת לחופשה, ולכן הוא מתרץ לעצמו את המסע כדרך לשכנע את מיס קנטון לשוב לעבוד כמשרתת באחוזה, לאחר שעזבה אותה לפני שנים.
בדרך רכבו נתקע והוא מקבל עזרה מכפריים, שמכניסים אותו לביתם, מאכילים אותו מפתם הדלה. הם טועים לחשוב שהוא עצמו אדון, והוא לא מתקן אותם. לזמן קצר הוא נהנה ממעמד גבוה של מי שמשרתים אותו. אך תוך פחות מיממה, הוא השיב את הסדר על כנו.
אצל הקורא נוצר הפער הבלתי נסבל בין מה שנראה כטרגיות ובזבוז החיים של סטיוונס לבין מה שהוא מבין על חייו, וההצדקות שהוא נותן להם. הפער הזה מוביל לחמלה: איזו ברירה יש לאדם בזקנתו, כשהוא כבר לא יכול לשנות את מהלך חייו? כמה אכזרי יהיה כלפי עצמו אם יודה שטעה ובעצם חייו עברו עליו לשווא, כי ידיו ריקות ואהובתו רחוקה?
"אחרי ככלות הכל, במה נוכל להועיל לעצמנו אם לעולם נביט אחורה ונאשים את עצמנו אם חיינו לא היו בדיוק מה שהיינו מייחלים שיהיו?… אין ספק שאנשים כמונו לפחות משתדלים שתרומתנו הצנועה תיחשב למשהו אמיתי וראוי לשמו." (ההדגשה במקור).
אל הספר של אישיגורו, זוכה פרס הנובל לספרות, אני חוזרת פעם אחר פעם. גם בגלל הדמות הנפלאה שיצר, גם בגלל הכתיבה המופתית, אבל גם ובעיקר כדי להזכיר לעצמי שאת הנעשה אין להשיב. אין לנו כפרטים השפעה גדולה על המאורעות הגדולים, אבל אנחנו צריכים לפחות להשתדל.
