"קמה מדינת ישראל! תמה הישיבה הזאת!" כך הכריז בן גוריון וחתם את השידור ההיסטורי של הכרזת העצמאות, שאליה היו מרותקים רבבות תושבי היישוב העברי, דרך מסכי הטלוויזיה ומשדרי הרדיו. מעטים יודעים שבאותה שעה עצמה, זרם החשמל שהחזיק את הטלוויזיות ומשדרי הרדיו במדינה שבדרך עמד בסכנה חמורה.
עוד בפרוץ פעולות האיבה ב-1947 נאבקו עובדי חברת החשמל הצעירה לספק חשמל ליישובים היהודיים המותקפים. מחלקת הביטחון של החברה, שהוקמה בימי המרד הערבי, תוגברה, ורכביה המשוריינים היו פעמים רבות חיל חלוץ בעומק השטחים המסוכנים, שם טיפלו עובדיה בקווי החשמל שנפגעו או שובשו. הסכנות היו רבות.
הנחת צינור דלק תת-ימי לתחנת הכוח רדינג, יוני 1948 (צילום: חברת החשמל)
בפברואר 1948, כשלושה חודשים לפני קום המדינה, נפלו שני הקורבנות הראשונים של החברה, לאחר מארב מאורגן על עובדיה בוואדי ערה. שני עובדים, ישראל לוי ואברהם זלוטנצקי, נהרגו. אירוע קשה נוסף התרחש כחודש לאחר מכן, באזור עכו. קבוצת עובדים נשלחה מחיפה לתקן את הקו לנהריה ונקלעה למארב. ארבעה עובדים נהרגו: ישעיהו הלבץ, יהושע בורנשטיין, אברהם שטיינפרס וקלמן גלר. הכביש שבו נסעו, כיום אחד הצירים המרכזיים בעכו, נקרא על שמם – דרך הארבעה.
בין לבין, מחסור בדלקים, פגיעה בקווי מתח ובעיות כוח אדם עקב הגיוס המקיף להגנה אתגרו את החברה, שנאבקה להמשיך ולספק חשמל למחיה, לביטחון ולתעשייה של המדינה שבדרך. הדרמה הגיעה לשיאה ב-14 במאי, ערב לפני ההכרזה ההיסטורית. בחברת החשמל התקבל אולטימטום שממנו חששו זמן רב: הממלכה הירדנית דורשת להעביר לידיה את תחנת הכוח נהריים שבעמק הירדן, המספקת כ-24% מהחשמל ביישוב. אם לא, נמסר לעובדים, תתפוס אותה בכוח.
בעוד שבתל אביב נערכים להכרזה, בחברת החשמל הבינו כי אובדן התחנה עלול לשבש את זרימת החשמל במדינה כולה. על אף שהתחנה הייתה מבודדת מעבר לקווי האויב, מטה ההגנה הורה לא לנטוש את המפעל.
בצר לו, אסף מנהל החברה אברהם רוטנברג, אחיו של מייסד המפעל פנחס רוטנברג, את העובדים ואת תושבי "תל-אור", היישוב הסמוך שבו התגוררו. רוטנברג הציג את המצב והותיר לעובדיו את הברירה. איש מהעובדים לא בחר לעזוב. תושבי היישוב האחרים פונו, אך 40 עובדי התחנה, 38 גברים ו-2 נשים, התבצרו בתחנה וסירבו למסור אותה.
רכב משוריין של מחלקת הביטחון של חברת החשמל בנהריים (צילום: חברת החשמל)
למחרת, ביום ההכרזה עצמו, פרצו חיילים עיראקים לתחנה, ולאחר מאבק קצר לקחו בשבי את הסגל, השתלטו על התחנה והפילו את אספקת החשמל. בטרם הושבת, הספיק המשדר להעביר הודעה אחרונה מרוטנברג, שישב במטה החברה באשדות: "במצב הקשה שבו אתם נמצאים, הינה לפחות ידיעה משמחת: הוכרז על הקמת מדינת ישראל, וזה עתה הגיעה ידיעה שאמריקה הכירה בנו". ההכרזה עברה כמתוכנן, לכל בית בישראל. עובדי התחנה נלקחו לירדן.
מעבר לקווים
בירדן הועברו העובדים למחנה הפליטים אום ג'ימאל, והקשר עימם נותק. על אף ניסיונות בירור חוזרים ונשנים של החברה, בחודשים הראשונים למלחמה היה גורלם לא ידוע. במקביל התמודדה חברת החשמל עם החרפת המשבר: על המחסור החמור בכוח האדם ובדלק נוספה כעת נפילתה של תחנת הכוח החשובה בנהריים. אספקת החשמל הופסקה לפרקים ברחבי המדינה, והונהג חיסכון בחשמל.
כרוז של ועדת המצב בטבריה, בעקבות המחסור שנוצר לאחר נפילת תחנת הכוח בנהריים (צילום: חברת החשמל)
מיד עם נפילת נהריים, נעשו עבודות רשת מהירות לחיבור הקווים בגליל התחתון ובעמק יזרעאל לקו המתח הגבוה מחיפה, במקום הקו מנהריים. תחנת הכוח הישנה בטבריה, שהושבתה עם פתיחת התחנה בנהריים ב-1932, הוחזרה לפעולה. כל מנהלי העבודה של קבוצות הבניין ומהנדסי מחלקת הרשת המחוזית עבדו ללא הפסקה, והמחסנים סיפקו את הציוד בקצב גבוה. ב-20 במאי, פחות משבוע לאחר נפילת נהריים, דיווח מנהל התחנה בטבריה, יצחק חייט, שכל האזור שב לקבל אספקת חשמל סדירה.
בינתיים, במרכז הארץ, הפכה תחנת הכוח רדינג למטרה בהפצצות חיל האוויר המצרי על תל אביב. בחברה החליטו להניח צינור דלק מנמל תל אביב לים, כדי לאפשר פריקת דלק מאוניות מבלי לחשוף אותה לפגיעה. "סיימנו את ההכנות הדרושות והוחלט להכניס את הצינור לים ביום השבת, 15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה", סיפר שלמה גיטליץ, איש תחנת הכוח רדינג, על יום ההפצצות. "הפצצות פגעו והתפוצצו, לבי דאב ועיניי זלגו מדמעות, אולם נאלצתי להמשיך בעבודת הקודש שלנו […] באותו היום בשעה 11 בלילה, בחשיכה, סיימנו את הנחת הצינור אשר היה כבר מוכן לשאיבת דלק. ידענו שבעיית אספקת הדלק מצפון הארץ לדרומה נפתרה".
אלא שהזרמת הדלק הייתה רק ההתחלה. עם התמשכות המלחמה, התגבר המחסור בדלק. בתי הזיקוק בחיפה, שהיו מקור הדלק העיקרי, הושבתו בעקבות הקרב על חיפה באפריל, והמלאי שנותר לחברה הלך והצטמצם. חברת "של" הבריטית-הולנדית אמורה הייתה לשלוח מכלית דלק לתחנת הכוח רדינג אך זו לא הגיעה. מלאי הדלק ברדינג כמעט אזל, והחברה נאלצה להוביל דלק מחיפה באמצעות רכבות ומשאיות, תוך כדי מתיחת כוח האדם והמשאבים המצומצמים שלה.
ביולי, משלא הגיעה המכלית, הציעה הממשלה להעביר לידי החברה מכלית דלק מאנטוורפן. המחיר היה גבוה מאוד, אך לחברה לא נותרה ברירה. רק בנובמבר ניתן היה להתחיל לשדר אופטימיות: מכליות הדלק ששלחה הממשלה הגיעו, והדלק נפרק באמצעות הצינור התת-ימי שבנו העובדים.
הנחת צינור דלק תת-ימי לתחנת הכוח רדינג, יוני 1948 (צילום: חברת החשמל)
רק ביוני 1949, חודש לפני תום הלחימה, שוחררו סוף סוף עובדי תחנת נהריים. בראש שיירת המשוחררים עמד יוסף בלובשטיין, יו"ר הועד של תחנת הכוח. בלובשטיין, אדם נמרץ שהיה דובר ערבית, מונה בידי ראשי השבויים במחנה אום ג'ימאל לייצג את המחנה על 700 שבוייו מול הירדנים. עובדי התחנה שבו לבסוף לארצם, אך לא לבתיהם: היישוב תל-אור חרב ולא הוקם מחדש.
שנת 1948, כשהחזית והעורף מעורבבים ללא היכר, הייתה שנה קשה לחברת החשמל ועובדיה, שרבים מהם נפלו או נפצעו בקרבות. העובדה שהחשמל הוסיף וזרם כסדרו במהלך מרביתה הייתה ניצחון נוסף של הישוב על צבאות ערב ועל ערביי הארץ, שלהם לא עמדה תשתית אנרגטית דומה.
בדומה לעובדי חברת החשמל שנפלו במלחמת חרבות ברזל, או אלה שסיכנו את חייהם על מנת לתקן את הקווים ביישובי הצפון והעוטף תחת אש, גם עובדי חברת החשמל נותרו קורבנות אלמוניים יחסית, אך העובדה שהחשמל המשיך לזרום הייתה גורם נוסף במערכה. במילותיו של חייט: "אורות החשמל הנוצצים הם העדים האילמים למה שהתרחש בימים ההם"
