עובדים זרים רבים המגיעים לישראל בשנה וחצי האחרונות משלמים אלפי דולרים כדמי תיווך, ונכנסים לחובות כבדים שהופכים אותם לעובדים מוחלשים החשופים לניצול ואף לתופעות של סחר בבני אדם, כך עולה מדו"ח של עמותת קו לעובד שפורסם אתמול (שלישי). לפי העמותה, התופעות נגרמות מהפחתת הפיקוח על הבאת עובדים זרים בעקבות המלחמה ופתיחת מסלולים פרטיים להבאת עובדים זרים שלא כחלק מהסכמים בילטרליים (בין-מדינתיים).
עובד מסרי לנקה פנה באביב 2024 למשרדי קו לעובד לסיוע, וסיפר כי הגיע לישראל 'במסלול הפרטי' כדי לעבוד בענף הבניין, לאחר ששילם דמי תיווך של לא פחות מ-12 אלף דולרים. אולם מעט לאחר הגעתו ארצה נפצע בעבודה. העובד ביקש את עזרת העמותה באיתור רופא שיוכל לטפל בו, מאחר שלדבריו הוא חושש לחלוק את המידע עם חברת כוח האדם שלו, כדי שלא יישאר בלי עבודה או יגורש לארצו. משנשאל על מצבו, סיפר שהוא סובל מכאבים אך ממשיך לעבוד. בסופו של דבר, לאחר חודשים של עבודה בכאבים, ביקש לנוח ולהחלים – ופוטר.
זהו רק סיפור אחד מתוך רבים שמופיעים בדו"ח. עובדים מהודו שפנו לארגון דיווחו כי נדרשו לשלם 9,000-6,000 דולרים כדי להגיע ארצה לעבוד בענף החקלאות, ו-7,000-4,000 דולרים כדי לעבוד בענף הבניין. עובדי בניין מסרי לנקה מדווחים על דמי תיווך שמגיעים גם ל-16 אלף דולרים, ועובדי חקלאות מנפאל על סכומים הנעים סביב 9,500-9,000 דולרים. עובדים מתאילנד דיווחו כי סכומי דמי התיווך שנגבו מהם נעו סביב 5,000-4,000 שקלים עבור עבודה בחקלאות ו-7,000 שקלים עבור עבודה בבניין. מדובר בסכומי עתק במדינות עניות אלו, שכר עבודה במשך חודשים ארוכים, שעל פי רוב מגלמים הלוואות משפחתיות מהבנקים או מהשוק האפור וכניסה של העובדים לחובות, שהם מקווים להחזיר באמצעות העבודה בישראל.
עובדים שלקחו הלוואות בריבית נשך כדי להגיע לישראל דיווחו לקו לעובד כי מצאו בארץ מעסיק שאינו ערוך כלל להעסיקם, ובחלק מהמקרים הוחזרו לארצם כשהם עדיין בחובות. עובדים חששו לעזוב את מעסיקיהם ולהישאר ללא עבודה, במקרים ששוכנו במחסן, ללא מיטה וללא מיגון בתקופת המלחמה, הועסקו 13 שעות ביום בשכר הנופל משכר מינימום, או תחת ירי רקטי. כך למשל, דיווחה עובדת מסרי לנקה שפנתה לארגון בסתיו 2024, כי שילמה כדי להגיע לעבוד במפעל בישראל דמי תיווך של כ-15 אלף שקלים שמימנה באמצעות הלוואות בריבית גבוהה. אלא שעם הגעתה נשלחה לגור בביתו של מנכ"ל החברה ונדרשה לעבוד שם בניקיון, בשכר נמוך משהובטח לה, בטענה כי 'יש בעיה' עם מגורי העובדים במפעל. משהתלוננה וביקשה לעבור לעבוד בעבודה שעבורה שילמה, המעסיק גירש אותה חזרה לארצה ללא יכולת חוקית לחזור לישראל.
במקרים אחרים דווחו לקו לעובד אירועים שבהם עובדים גויסו לעבודה בישראל, אולם בפועל, מצאו עצמם שוהים במגוריהם במשך חודשים ללא עבודה וללא שכר, אף שתאגידי כוח האדם הזר מחויבים לשלם להם גם אם לא הייתה להם עבודה לספק להם.
לקו לעובד פנו בחורף 2024 שני עובדי בניין מהודו, ודיווחו כי לאחר חודשיים שעבדו אצל קבלן, הודיע להם בסוף ספטמבר כי עבודתם הסתיימה. מאז המתינו במגוריהם תוך שהם פונים לחברת כוח האדם שהביאה אותם ומבקשים לעבוד. אלא שהתברר להם כי החברה דיווחה לרשויות שנטשו את עבודתם, כדי להימנע מלשלם להם שכר עבור אוקטובר. פניות של עובדים שלא קיבלו שכר או שקיבלו שכר הנמוך מהשכר שהובטח להם התקבלו גם בענפי החקלאות והתעשייה.
בקו לעובד מדגישים כי מדובר בנסיגה של ישראל מהמדיניות שאימצה בעשור האחרון, לגיוס מהגרי עבודה באמצעות הסכמים בילטרליים בלבד, המגנים עליהם מתשלום דמי תיווך אסורים. אלא שבחסות המלחמה, ועצירת הכניסה של כ-100 אלף עובדים פלסטינים לישראל, החליטה הממשלה על שינוי דרמטי במדיניות הגירת העבודה – שילוש מספר העובדים הזרים בישראל מכ-110 אלף לפני המלחמה, ליעד של כ-330 אלף (3.3% מהאוכלוסייה), תוך 'הסרת חסמים', לרבות פתיחת מסלולי הבאה פרטיים, שההגנות בהן על העובדים פחותות.
הגעתם של כעשרת אלפים עובדים זרים נוספים לישראל מצריכה גם לשכן אותם, בניגוד לעובדים הפלסטינים השבים מדי ערב ללון בבתיהם ביהודה ושומרון. במהלך השנה סיפרו עובדים לקו לעובד כי נשלחו להתגורר בחדרים צפופים יתר על המידה, ללא מיטה פנויה, ארונות ומקום אחסון, ציוד מטבח ובישול, מקררים, מכונות כביסה ומים חמים מספיקים, כפי שמחייבת הרגולציה. רבים מהם שוכנו ונדרשו לעבוד גם באזורי קו העימות תחת ירי רקטי, ללא אמצעי מיגון מספקים.
כך למשל, בחורף 2024 פנתה לקו לעובד קבוצת עובדי חקלאות הודים שהגיעו במסלול הפרטי לאחר ששילמו כ-8,000-7,000 דולרים ונשלחו למשק בעוטף עזה שבאותה עת היה עוד תחת ירי רקטי. לדבריהם, שוכנו במחסן גדול, ללא אמצעי מיגון והוסבר להם מה עליהם לעשות וכיצד להתגונן בזמן ירי טילים. הם עבדו כ-13-12 שעות ביום בשטחים פתוחים ללא מיגון, וקיבלו שכר הנמוך ב-30% משכר המינימום. לשכת ההשמה הפרטית שלהם, שהייתה אמורה לסייע להם לאתר מעסיק במקום אחר, סירבה לעזור להם. רק בעקבות תלונה שהגישה קו לעובד לרשויות, חל שיפור בשכר, והמעסיק החל לבנות מגורים הולמים במקום. עם זאת, חלק ניכר מהעובדים עזבו כבר את המעסיק בשל התנאים.
החלטת הממשלה 1752 להגדלת מספר מהגרי העבודה בישראל נפתחה בהצהרה על הגדלת מספר תקני האכיפה והפיקוח הן במשרד העבודה והן ברשות האוכלוסין וההגירה ובמשטרת ישראל, אולם זו לא התממשה במציאות בשל קושי לאייש את התקנים ועקב הקיצוץ הרוחבי בתקציב המדינה. לטענת קו לעובד, האכיפה אינה מספיקה, מתבססת על תלונות עובדים ועל מיעוט פעולות אכיפה יזומות מצד הרשויות, ואינה מלווה בסנקציות משמעותיות.
חלק ניכר ממשאבי האכיפה מושקע לדברי קו לעובד דווקא בגירוש ובהרחקת מהגרי עבודה שעזבו את מעסיקיהם, לעיתים ללא בירור אמיתי של נסיבות עזיבתם והגעתם למעסיק שאינו רשאי להעסיקם. בקו לעובד מדגישים כי חלק מהבעיות, בהן גביית דמי תיווך לא חוקיים במדינות המוצא, כמעט אינן ניתנות לאכיפה ולפיקוח בישראל. העובדים משועבדים לחובות וחוששים להתלונן. גם במקרים שבהם נמצאו הפרות, רשויות המדינה מסתפקות זה שנים באזהרות בלבד: רוב מוחלט של ההפרות מנותבות לטיפול בהליך המנהלי ולא הפלילי, שם בוחרים משרדי הממשלה בהתראות במקום הטלת עיצומים ובאזהרה והגבלה של היתר ההעסקה במקום שלילתו.
"על מדינת ישראל לעצור ולשנות כיוון, לגבש מדיניות סדורה, מבוססת ונסמכת על נתונים ומחקרים עם התבוננות הוליסטית וארוכת טווח, תוך בחינת כל ענף על נסיבותיו ומאפייניו בנפרד", סיכמו בקו לעובד וקראו למניעת גיוס פרטי לא מפוקח של עובדים לעבודה בישראל, לצד טיוב אופן הגיוס ויישום ההסכמים הבילטרליים. בקו לעובד המליצו על קביעת רשימה מצומצמת של שפות שעל עובדים המגיעים לעבוד בישראל לשלוט לפחות באחת מהן ולוודא את קיומם של די מתורגמנים לשפות אלו. עוד המליצו לקבוע מנגנוני השמה ברורים בכל ענף כתנאי לפתיחתו להגירת עבודה, ולבחון את מוכנותו של כל מעסיק לקליטת מהגרי עבודה; להרחיב את פעולות האכיפה היזומות ואת ביקורות הפתע מצד רשות האוכלוסין, משרד העבודה ומנהל הבטיחות תוך נקיטת סנקציות משמעותיות על מעסיקים מפירי חוק לרבות הטלת עיצומים, שלילת היתרים ופתיחת הליכים פליליים. העמותה קראה למדינה להשקיע בפיתוח מענים למעסיקים שאינם מתבססים רק על מהגרי עבודה, תוך מיפוי המחסור בעובדים בענפים השונים והסיבות לו, וכן מיפוי הקשיים והחסמים בשילוב עובדים מקומיים.
