"הרגשתי פחות חכמה ממנו": רותי ברודו על הכאב שלא עוזב

‫אומרים על רותי ברודו הרבה דברים, ‫אבל בעיקר שהיא אמיתית. ‫אפילו את הפוד טראק הזה ‫היא לא מנסה למכור כחלום חייה. "קודם כול זה לא רעיון שלי. אני מבחינתי, ‫כל מה שאני רוצה ‫זה לשבת ולראות טלוויזיה ‫ולא לעשות כלום", היא מודה. ‫"אני אומרת בשיא הרצינות, ‫אני עייפה. ‫אני בת 64, אני עוד שנייה אמורה לצאת לפנסיה. מה פוד טראק?", היא מוסיפה. ‫רותי אוהבת לנוח, ‫ובכלל היא רגילה שאנשים באים אליה – ‫לתל אביב, למקומות שלה ‫שבנו את השיק העירוני. ‫מוקפד, מתחכם, ‫כזה שבו הקינוח מצטלם ‫לפני שנוגעים בו. ‫אבל הפעם היא יוצאת מהבועה, ‫מעמיסה הכול על הפוד טראק ‫ויורדת אל העם.

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

"‫המסלול? אנחנו מתחילים בקריית שמונה, משם לנצרת ‫וממשיכים דרומה עד לעוטף", היא מסבירה. "כל הסיפור של המסע, זה לצאת לדרך ‫ובאמת לפגוש את האנשים ‫שהם לא התל אביבים ‫שאני כבר מכירה היטב". רותי אומרת ש"‫אין סיבה שהערים בארץ ‫יהיו פחות אטרקטיביות, למה?".

‫אבל מוזר לי שאת אומרת את זה, ‫כי לך יש חלק גדול בדבר הזה.
‫"לא, לא, לא, אני שותה קפה עם חלב רגיל, ‫לא מבקשת טמפרטורה מסוימת ולא בטיח".

‫אבל כל השמות הצרפתיים בתפריט, ‫זה כבר לא רק בורקס ורוגלך, ‫את חלק מזה.
"‫לא, אתה אומר, ‫בוא נקרא לדבר בשמו האמיתי. ‫אם כותבים תפריט, אז במקום להגיד ‫קצפת כי זה היה נשמע תחת, כותבים קרם שנטילי. ‫ביף בורגיניון, ‫אתה יכול לקרוא לזה ‫צלי בקר ברוטב יין. ‫וכן, אתה צודק, יש בזה איזה… ‫לא יודעת אם התנשאות, ‫כמו שאתה רוצה ‫להפוך את התפריט שלך ליותר יפה".

"אנחנו במקור מקריית שמונה, ‫וחזרנו לפה ביום רביעי שעבר", מספרת יעל, תושבת העיר שהגיעה למתחם שבו נפתח בפוד טראק.

‫לאיזה עיר חזרת?
‫"של כלום ושום דבר. ‫זו עיר אחרת, זה שונה ממה שזה היה".

"המלחמה הראתה לאנשים ‫שיש חיים בחוץ"

"בשנות ה-80 העיר הזו נראתה ‫כמו פרח בצפון", מתלוננת תושבת אחרת של העיר שהגיעה למקום. "היום היא נראית קטסטרופה", היא מדגישה. "‫אני מקריית שמונה כבר 20 שנה", אומרת תושבת אחרת. "‫אין צעירים, עסקים לא נפתחים. אין עסקים, אין איפה להזמין, ‫אין איפה לאכול, ‫אין איפה לשבת לשתות קפה, ‫ליהנות, אין, אין".

"המלחמה כאילו פתאום הראתה לאנשים ‫שיש חיים בחוץ", מספרת ענבל, גם היא תושבת קריית שמונה. "יש חיים והם יותר טובים. ‫מי שיכול נשאר בחוץ, כלכלית כמובן". שכנתה מספרת: "‫שנה וחצי גרתי ברמת אביב בדירה. ‫הייתי אצל רותי הרבה ‫בכוכב הצפון. ‫אני לא אכחיש, אם היתה לי ‫את האפשרות הכלכלית לעבור הייתי עוברת". שובל טובול, תושבת העיר מוסיפה: "אני באמת אוהבת את העיר, ‫אני כל הזמן חושבת שאין כמו הצפון, ‫אבל ברגע שלא יתפתח פה ‫ולא יהיה לנו למה להישאר, אז למה? ‫אם אין מקומות עבודה, ואין… ‫זה לא העיקר ללכת לטייל פה בטבע ‫וכאלה, אתה צריך מקומות. ‫אין לך אפילו בית קפה".

"‫מרגש אותי", מספרת רותי בהמשך היום. "‫מרגש אותי שהם מודים לנו, ‫וכאילו, אני מודה להם ‫כי באנו בשבילם להודות להם על זה ‫שבכלל הם חזרו חזרה לקריית שמונה, ‫כי חלק מהאנשים לא חזרו". ברכב, בדרך לתחנה הבאה, היא מוסיפה: "הגורל שלנו הוא גורל משותף, ‫וזה לא משנה איפה אתה גר. ‫ואנחנו חייבים ‫לשנות את העתיד שלנו. ‫מכל המסע הזה, ‫התחושה האמיתית זה שאם אנחנו ‫לא ניקח את עצמנו בידיים, ‫לא משנה אם אתה מקריית שמונה, ‫אם אתה מאשדוד, מבאר שבע או תל אביב – ‫זו שותפות גורל של בני אדם ‫שהם רוצים לחיות, ‫והם לא רוצים באמת להילחם". 

‫רגע לפני שיצאנו לדרך, יצאו סרטונים ‫של חטופים כשהם עור ועצמות.
"‫אני מרגישה שאין לי שום דרך ‫לעשות שינוי".

‫אבל בכל זאת השתתפת בהפגנות, ‫סגרת את העסקים שלך.
"‫אתה מסתכל ואתה מבין שזה… ‫זה לא עושה לאף אחד כלום. ‫לצאת להפגנות, זה נופל על עיניים ערלות, ‫זה לא מעניין אף אחד. לא עשיתי שום דבר כדי שזה ‫ייעצר ומשהו ישתנה, המומנטום האמיתי היה כשזה קרה. בום. עוצרים, לא חוזרים לשגרה עד שכולם חוזרים. לא חוזרים. וחזרנו. ועוד אני הייתי הראשונה שחזרה, כי אמרתי, השגרה חשובה. וזו טעות".

"מבחינתי הפסדנו במלחמה הזאת. 7 באוקטובר, זה היה כאילו וואלה, תפסו אותנו ואנחנו צריכים להודות שהפסדנו במלחמה. לא הייתי נכנסת לעזה אם יש שם חטופים, בשום אופן. תאסוף את העם בצורה אחרת, לא בנקמה, ולא ב… אני לא מאמינה בנקמה גם, בכלל לא. באותו רגע מגיעים לאיזשהו דיבור, קודם כל תחזירו, ולא יודעת מה נעשה. בוא נדבר, בוא תוותר, ואנחנו נוותר, אתה תוותר. אני מודה שאני מאוד מחוברת לאנשים פה. אני לא מחוברת לאדמה פה, אני מצטערת".

"הייתי הבוסית, הוא היה עובד לא מצטיין"

גם בן זוגה של רותי, גיא פולק, התלווה למסע הזה. "אני לא משחררת", מבהירה רותי. "אני לא מרשה לו להיות בלעדיי. למה אנחנו ביחד? זה נראה לך מוזר?"

אני יודע שגיא בן אדם עסוק.
"הוא עסוק בגללי. אני מציקה לו בדרך כלל, נכון?", היא אומרת ומסתכלת לעברו. "כאילו, אם לא אני, הוא היה יושב ולומד כל היום. גיא הוא האיש הלומד ואני האיש החופר. וחוץ מזה, הוא נראה שותק, אבל הוא לא סותם".

כמה זמן הזוגיות הזאת?
"17 שנה. אבל אנחנו מכירים 27 שנים. הייתי הבוסית שלו, הוא היה עובד לא מצטיין. הוא היה תמיד נורא חכם ומלא ידע. פחות חרוץ, אבל כשהוא עושה משהו, הוא עושה אותו עד הסוף".

אותי יותר מעניין דווקא איך רותי הזוגית.
"לא, הבוסית. אותי זה יותר מעניין", מקשה רותי. גיא עונה: "גם הבוסית הייתה חברה טובה. אז הזוגיות פשוט הייתה… הייתה המשכיות".

התחנה הבאה במסע של רותי היא אשדוד. "את מפספסת את העיר ברמות", אומרת ספיר, תושבת העיר שהגיעה לפוד טראק". "לא חסר פה, אבל אנחנו רוצים את המקור", היא מסבירה. "אני אשדודית. גרתי בתל אביבי, אני מכירה את הפרודוקטים של רותי מתל אביב", אומרת תושבת אשדוד נוספת שהגיעה. "אבל כולם אומרים כאן שאשדוד… יש קולינריה טובה, מסעדות טובות", אומרת רותי. "לא, זה לא הגיע לרמה של תל אביב, עדיין לא, אולי בעתיד", היא משיבה לה.

"אתה מגיע לחוויה שעולה כסף. הרבה כסף"

קראתי שהמסעדות של רותי זה לעשירים בלבד.
"זה ממש לא".

R48, הוטל מונטיפיורי, ארוחת בוקר ב-220 שקלים, ארוחת ערב ב-500 שקלים לאדם.
"אתה מגיע לסוג של חוויה שהיא עולה כסף. הרבה כסף. אני לא מרוויחה מזה. כל אחד יכול להחליט שביום ההולדת הבא של בת זוגו או בן זוגו, הוא יוציא 1,200 שקל ויאכל כמו שהוא לא אכל אף פעם. כאילו, יש כאלה שיגידו, זה לא מעניין אותי, ואני מקבלת את זה".

יש אנשים שרוצים, אבל לא יכולים להרשות לעצמם.
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? אתה לא חייב לעשות את זה. אתה לא תרגיש חסך נוראי בחייך אם לא תבוא לארוחת בוקר ב-220 שקל. אבל אתה תרגיש שבשביל ה-220 שקל, אכלת ארוחת בוקר שהיא באמת יוצאת דופן".

"אנחנו אוכלים כל יום שישי אצל אמא שלי, וכיוון שהיא כבר פסקה מלבשל אני עושה קניות אצלי, באתר של הדליקטסן. אני רוצה להרגיש את זה. אני רוצה להרגיש את השורה האחרונה, ולהגיד, כאב לי. זה יקר. זה ממש, כאילו, זה יקר".

אז את לא שוקלת לקנות ממקום אחר?
"לא, אין מקום אחר יותר טוב. אין".

יש עונה חדשה של מאסטר שף.
"כן, זו עונה נהדרת. גם שם אתה מרגיש את השינוי הגדול. אין את הנשים המרוקאיות שבאות ומבשלות, והן בנות 65 ופתאום מגלים את האוכל הנפלא שהן עושות. זה כבר לא… זה הכול אנשים יותר צעירים, חשופים, 'אינסטגרמים' וכל זה, והם יודעים ועושים דברים שהם לא… זה לא היה פעם במאסטר שף".

איזו עונה זו שבה את משתתפת?
"עונה שלישית במאסטר שף. MKR זה כבר 6 עונות".

"אני לא מעליבה, אני אומרת אמת"

רותי מספרת על הרגע שבו דיברה בטלוויזיה על הבית שבו גדלה, ואמרה ש"בבית שאני גדלתי בו לא היה שום דבר חיובי. החיים היו קשים ומרים". היא אומרת שאחותה התעצבנה עליה, משום שלטענתה היא העליבה את ההורים. "אז אני לא מעליבה את ההורים, אני אומרת את האמת, ‫אני אומרת שפשוט הבית היה ‫בית לא שמח. ‫אבא שלי היה כל הזמן ‫בחרדת קיום שלו, ‫וכשאני הולכת עכשיו לטיפול בעצמי, ‫אני מבינה שהוא היה פוסט-טראומטי ‫מהשואה, וזה תפס אותו ‫והוא כל הזמן רק התעסק בזה".

"‫בתור ילד לגדול בבית שהוא מתעסק ‫בעצבות הנוראית של החיים של אבא שלי ‫ובאסון המשפחתי הזה, ‫אתה מרגיש שאתה שונה מאחרים", היא מוסיפה. "‫אתה מרגיש שאצל החברים שלך ‫מתעסקים בדברים אחרים, ‫ונוסעים לכנרת לקמפינג, ‫ושומעים הגשש החיוור ביום שבת ‫והולכים לים, ‫ואצלנו זה לא היה".

רותי מבהירה כי "הבית היה נורא עסוק ‫בדבר אחד, בהישרדות ובשואה. ‫אבא שלי היה אולי לא שמח, ‫אבל הוא היה איש נורא חכם. ‫עם השנים, כשאני מתבגרת יותר ויותר, ‫אני מבינה כמה אהבתי אותו. הוא היה מחובר לאימא שלו, ‫הוא העריץ אותה. ‫וכל השנים כשאני גדלה, הוא בעצם, ‫מבחינתו, אני המראה של אימא שלו. ‫ואני מרגישה את זה. ‫אני מרגישה את זה כל החיים, ‫שכאילו יש עליי איזושהי אחריות הורית כלפיו וכלפי אימא שלי גם, ‫שבכלל הייתה ילדה. ‫אז כאילו אתה גדל בבית שבעצם אתה, ‫לא המבוגר האחראי, ‫אבל יש עליך אחריות גדולה ‫לאושרם של הוריך".

"הרגשתי יותר חלשה ממנו, ‫פחות חכמה"

גם על היחסים עם בעלה לשעבר מתי, רותי דיברה בתוכנית שמשודרת בפריים טיים. "מתי נורא נעלב, כאילו הוא בטוח ‫שהוא היה בן זוג לתפארת המדינה, הוא לא מבין בכלל על מה אני מדברת", היא אומרת. "‫הוא כתב לי: '‫רותי, זה לא… כאילו, למה?'. ‫הוא מתבאס על זה, כי באמת… ‫הוא לא מוכן לקבל את העובדה ‫שהוא מי שהוא".

‫מתי ברודו הוא בעלך לשעבר ‫והשותף העסקי עד היום.
"‫כן, מיסטר ברודו. ‫במתי היה בזמנו משהו מאוד חזק. ‫אני הרגשתי יותר חלשה ממנו, ‫הרגשתי פחות חכמה ממנו, ‫הרגשתי…‫ הרגשתי שהוא יותר טוב ממני.‫ אם הוא היה נותן לי מכה ברגל ‫אז הייתי סותמת. ‫אף פעם כנראה לא היו לי פילטרים, ‫ומתי יותר מחושב. והנגיעה הזאת, לאט-לאט ‫הופכת אותך לסוג של סותם פה. ‫הייתה לו השפעה חזקה עליי, ‫שאם הוא היה רוצה ילדים, ‫היו לי ילדים. ‫עכשיו, זה לא שאני רציתי ואמרתי לו. ‫אבל אחד הדברים שהוא אמר לי: '‫זה שאין לנו ילדים, זה סבבה. ‫אנשים כל כך אובססיביים לילדים ‫כי הם רוצים להשאיר אחריהם משהו, ‫ואנחנו נשאיר אחרינו משה'ו. אז היינו בשיא שלנו, ‫קופי בר, ברסרי וזה, ‫ואז כשאנחנו נפרדים ‫והוא מביא ילדים, הרגשתי מרומה. למה? לא הייתי מספיק טובה?".

‫ועכשיו עם גיא, יש שם משהו קצת הפוך.
‫"אני זאת שמבלבלת את המוח, כן. בדיוק. ‫לדעתי, גיא לפעמים חושב שאני ‫לא נותנת לו לדבר מספיק, אבל סבבה".

הייתה עוד מערכת יחסים מורכבת ‫שהייתה לך במטבח המנצח, ‫עם אלון אבוטבול ז"ל.
"אתה רואה בן אדם, בן 60, ‫כאילו, לא ילד, ‫כל כך רוצה עוד ליצור ולעשות ו…"

אתם די קרובים בגיל.
"אני יותר זקנה ממנו בארבע שנים. ‫אני אין לי פחד ממוות, ‫אני חושב שמוות זה… ‫זה סבבה, תחשוב איך קוראים לזה: ‫מנוחה נכונה. ‫כאילו, מה אתה צריך יותר מזה? ‫בוא נתקדם, בוא נלך לישון. ‫אני אוהבת לישון. ‫הרצון כאילו להמשיך את החיים ‫בכל הכוח, כאילו יאללה, די".

‫את עוד צעירה, את עושה מעצמך…
"לא, אני לא רוצה למות. ‫אני מתה לעשות, לטייל. ‫אבל אם אני אמות, אני אמות. ‫אני מרגישה שמיציתי".

השוק בשדרות: "מהמלחמה ירדה העבודה בחצי"

התחנה הבאה היא השוק העירוני בשדרות. "הסחורה הכי טובה בשוק, ‫אבל אין אנשים. ‫אין מי שיבוא", אומרת רותי לבעל הבסטה 'אמסלם פירות'. "אין כאן אף אחד. זאת השעה?", היא שואלת. "זאת השעה של הלחץ", הוא עונה. "כל כך חם היום. ‫מפחידים את כולם", היא מנסה להסביר את דלילות הקונים. "זה כבר לא החום, ‫מהמלחמה ירדה העבודה בחצי", מבהיר אמסלם.

"היית מפונה?", שואלת רותי את אחד מהעובדים בשוק. "כן, כן. בתל אביב. ‫עד היום הבן שלי שם, ‫אז אנחנו מצטרפים אליו", עונה שלום. "תראי, זה לא נעים. ‫פה בלילות זה קשה", הוא מוסיף. ספיר, תושבת אשדוד, מסבירה: "‫אתה מחזיר בן אדם למקום ‫שיש בו עדיין לחימה, ‫והוא לא ישן, ‫ואתה מצפה ממנו ‫לחזור לשגרה. איזו שגרה?".

‫היא מבהירה כי "‫הייתי מעדיפה להתרחק ‫מאזור הלחימה הזה. אנשים לא מבינים מה זה 15 שניות. ‫זה העניין, יש לך 15 שניות ‫להציל את החיים שלך. ‫את טסה לממ"ד, ‫את יכולה ליפול בדרך. כל הזמן אמרו לנו, ‫דין שדרות כדין תל אביב. ‫לא יקרתי, ‫דין שדרות כדין האזור. ‫אין דין שדרות. ‫התושבים פה הופקרו".

בתום המסע רותי חזרה לתל אביב, למסעדות המוכרות שלה. "זה היה מסע פסיכי", היא מסכמת. "המסקנה היא נורא פשוטה. החיים שלנו במקום הזה הם די מחורבנים, בעיקר בשנתיים האחרונות. אז אני, במקום הקטן שלי בעולם, מנסה לעשות אותם קצת יותר יפים ויותר טעימים. עזוב אותך מהחרטא הזאת של הבועה התל אביבית. זה לא משנה אם זו פזית משדרות, או שובל היפה מקריית שמונה, בסוף כולנו רוצים איזה רגע מנחם בחיים שלנו. לחיות בשקט, לחיות נורמלי. ואם יש ליד זה מלפיי או פרופיטרול, זה הרבה יותר נעים. וזה מה שאני עושה, מנסה ליצור דברים קטנים ונעימים לכולנו".

תחקיר: נוי ברכה

רותי ברודו ומאסטר שף חוזרים ביום שני לעונה חדשה בקשת 12

מצאתם טעות לשון?