היעדרות סמלי שלטון מהטקס הינה תקדים מאז קום המדינה, כשלמעט נתניהו שאר הנעדרים הצהירו שיחרימו אותו: השר לוין מסרב להכיר בשופט עמית כנשיא; ראש הממשלה נתניהו נעדר מחשש ל"ניגוד עניינים" על רקע משפטו ב"תיקי האלפים"; יו"ר הכנסת אוחנה טען ש"הרשות השופטת הפקיעה מידי הכנסת את הריבונות שהופקדה בידיה ע"י אזרחי ישראל"; והשרה סטרוק וח"כ קרויזר כינו יחד עם לוין את מינוי עמית "חרפה מוסרית" ו"יום עצוב לדמוקרטיה".
במסגרת טקס ההשבעה, שנערך בבית הנשיא בירושלים, השופט עמית הצהיר אמונים ונשא דברים. בתחילת הטקס הוא ניגש אל הדוכן, קיבל מנשיא המדינה יצחק הרצוג את כתב המינוי, והצהיר: "אני יצחק עמית, נשיא בית המשפט העליון, מתחייב לשפוט משפט צדק ולא להטות משפט". בנוסף לנשיא הרצוג, בטקס נאם גם ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט עוזי פוגלמן. מחוץ לבית הנשיא התאספו עשרות מוחים שהפגינו נגד עמית, והניפו שלטים עם הכיתוב "שופט בזוי, לא ראוי", ו"רק דיקטטורים ממנים את עצמם".
הנשיא הרצוג בירך את השופט עמית במסגרת "פרק נוסף בהיסטוריה של מערכת המשפט הישראלית", חיזק אותו על רקע הביקורת נגדו, וגינה את "ההשתלחויות בך ואת העובדה שהפכת מטרת דמות ממש – עבור אנשים שמעולם לא פגשו בך ולא זכו להכיר אותך. כנשיא מדינת ישראל, שזוהי סמכותו שבחובה; חובה שהיא עבורי גם זכות גדולה; אני ממנה אותך היום על פי חוק, נותן בך את אמוני המלא, ומעניק לך את ברכת הצלחת הדרך".
הרצוג ציין בפני הנוכחים כי "ההתרגשות במעמד החשוב הזה, מהולה גם בכאב. כאב על כך, שבעיצומה של תקופה בלתי רגילה – תקופה שמעמידה למבחן את קיומנו כעם איתן, שבה אויבינו מאיימים על עצם הריבונות שלנו – המעמד הזה מתקיים 'במעמד צד אחד'. כאב על כך שלא נוכחת כאן היום, יחד, הנהגת כלל רשויות השלטון".
הנשיא התייחס באופן ישיר למחרימים: "צר לי מאד שהנהגות הרשות המבצעת והרשות המחוקקת לא נמצאות כאן עימנו היום – כפי שהיה ראוי ומצופה מהן. במדינה דמוקרטית, שהממלכתיות היא נר לרגליה, אין מקום להחרמה של רשות אחת בידי רשות אחרת; אין מקום להפיכת החוק והנוהג לכלי משחק שמשמש למאבקים פוליטיים או ציבוריים; ובוודאי שאין מקום לפסילתו של נשיא בית המשפט העליון שנבחר לתפקידו בהתאם לחוק ולהוראות כל דין".
הרצוג התייחס למושג הממלכתיות, בצל החרמת הטקס, ואמר כי "חרמות הם ההיפך המוחלט מממלכתיות". לדבריו, "אנו נתונים בתקופה שבה אמון הציבור ברשויות השלטון ובמוסדות המדינה הולך ונשחק. לפיכך, המעמד הזה של הצהרת האמונים של נשיא בית המשפט העליון, הוא הזדמנות חשובה ביותר עבורנו לדבר גם על אמון הציבור ברשות השופטת ובמערכת המשפט.
"צריך לומר בכנות: המשבר שהחברה הישראלית נמצאת בו היום הוא משבר אמיתי ועמוק. יש מיליוני אזרחים שחרדים לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות המבצעת, ושזכויות האדם והאזרח לא מוגנות עוד מפני כוחו של הרוב. לצידם, מיליוני אזרחים חרדים אף הם לאובדן דמותה של מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. שחוששים כי האיזונים העדינים בין הרשויות נשחקים לטובת הרשות השופטת, ושזו מנותקת מהם, 'גוזלת' מהם את הבחירה שלהם ואת מעמדם כרוב, פוסקת לעיתים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, ואינה מייצגת את האוכלוסייה על כלל גווניה.
"הם טוענים, במידה רבה של צדק, ששבעים פנים למשפט, אך אלה לא מוצאים כיום את ביטויים המספק במערכת המשפט. אני קורא לכם – הנהגת מערכת המשפט – ואומר: לקולות האלה יש משמעות. לביקורות האלה יש מקום. לכאבים האלה חייב להיות ביטוי. צריך להקשיב להם קשב רב, צריך להיות פתוח אליהם, להבין אותם, להפנים אותם, להיפגש איתם – במובן העמוק של המילה – בלב פתוח, בנפש חפצה".
הרצוג קרא לעמית "להוביל את מערכת המשפט תוך הושטת יד ודיאלוג", וציין כי "שחיקת האמון במערכת המשפט היא מדאיגה ביותר". "לא כל הצעה היא אסון, לא כל פשרה היא חורבן, לא כל אג'נדה היא אג'נדה עוינת או רעילה, ולא כל שם הוא חילול הקודש או קודש-קודשים. ישראל זקוקה למערכת משפט שנכנסת לזירה ומוצאת נתיבות לקיום שיח – עם הציבור ובפניו – לא רק באמצעות פסקי דין וחוות דעת; ומשקפת ומבהירה את עמדותיה. רשות שופטת המחוברת לתמורות החברתיות בדמוקרטיה הישראלית; שמבססת הידברות, הקשבה, כבוד ורגישות יתרה למגוון העמדות, הכאבים וההשקפות בישראל. ששואפת למצוא את שביל הזהב בתוכנו".
לאחר מכן הנשיא פנה אל "מנהיגי רשויות השלטון כולן – המחוקקת, המבצעת והשופטת – ואל נציגיהן", וקרא: "בואו נפעל לכך שהמעמד החשוב הזה, החותם תקופה ארוכה ומדאיגה של היעדר מינוי קבוע לראש הרשות השופטת – יבשר תחילת עידן של שיתוף פעולה ושל דיאלוג בין הרשויות. שהרגע הזה יבשר על שעת רצון לאומית – ועל תחילת עידן של הושטת יד, מתינות וחתירה להסכמות רחבות. הגיעה העת לנהל דיוני עומק ציבוריים על הנושאים הכי ליבתיים, הנוגעים לרשויות השלטון ולדמוקרטיה. הגיעה עת ההסכמות. אני מתחייב – לא אנוח, אשקוט, ולא אירתע, בניסיון להגיע אליהן. בניסיון לבנות בניין משותף לכולנו, אחרי השבר הגדול".
הוא ביקש להדגיש כי "ללא שלום בתוכנו – אין לנו עתיד", והתייחס לחטופים בעזה: "אלה רגעים מטלטלים ורגישים, שבהם אני חוזר וקורא להשלים את כל שלבי העסקה ולפעול בכל דרך, צעד וכלי העומדים לרשותנו כדי להביא אותם הביתה. כמי שעומד בקשר יומיומי עם משפחות חטופים רבות, אני מבקש לזעוק את זעקתן המשוועת לחזרתם הדחופה של כל אחינו החטופים, עד האחרון שבהם. אני קורא לציבור לתמוך במשפחות, לחבק אותן, ולנהוג בהן ברגישות עליונה".
נשיא העליון הנכנס עמית פתח את דבריו בתיאור שיטת המשפט הישראלית, שלבריו היא "ייחודית בנוף העולמי". הוא ציין כי "בדומה לחברה שלנו היא משלבת יסודות של מסורת ושל חדשנות; של יציבות ושל תנועה מתמדת. שופטי ישראל פועלים יום-יום ליישום עקרונות השיטה בהליכים שמובאים בפניהם, תוך קידום אינטרס הציבור ועמידה על משמר שלטון החוק וזכויות האדם. בכך ממלאת הרשות השופטת את חלקה במרקם החברה הישראלית ובהתמודדות של המדינה עם מכלול האתגרים שעומדים בפניה".
בהמשך הוא התייחס למשפחתו ולהוריו, והשתנק כשדיבר על אימו: "אבי, שמואל ז"ל, עבר במהלך השואה בין מחנות ריכוז ועבודה – וביניהם בוכנוולד, פלאשוב, סקרז'יסקי – עד ששוחרר על ידי הרוסים במאי 1945. גם אל מול הסבל הרב שחווה אבי בתקופת השואה, הוא חיפש וראה תמיד את הטוב שבאדם. אמי, הדסה אירנה ז"ל, נמצאה משוטטת לבדה ביער בגיל 6, לאחר שבני משפחתה נרצחו ככל הנראה לנגד עיניה. אמי הובאה לכומר של העיירה וגדלה בבית אחותו של הכומר עד גיל 12, מבלי לדעת על יהדותה. לאחר קום המדינה אותרה בדרך נס, הושבה לחיק היהדות, ובנתה בשתי ידיים בית במדינת ישראל".
השופט עמית ציין כי הוא עורך סיורים בבתי המשפט במדינה, וביקש להדגיש כי "יש סיבות אובייקטיביות רבות להתארכות ההליכים המשפטיים, שאינן תלויות רק ברשות השופטת. תת-התקינה של מערכת בתי המשפט – על עובדיה, רשמיה ושופטיה – היא אך אחד הביטויים לכך שהרשות השופטת אינה נהנית מעצמאות מוסדית מלאה, בניגוד למוסדות אחרים כמו הכנסת, מבקר המדינה, בית הנשיא ובנק ישראל. לכן יש לחזק את עצמאותה המוסדית של הרשות השופטת – שמשמעותה היכולת לנהל את ענייני המערכת באופן עצמאי. יש לפעול לחיזוק העצמאות השיפוטית המקצועית של כלל שופטי ורשמי ישראל".
בהמשך דבריו, התייחס עמית למשבר ביחסים בין הרשויות: "הרשות השופטת היא צלע חיונית במשולש רשויות השלטון. היא אינה ניצבת מעל הרשויות האחרות אלא פועלת לצדן, כשותפה שוות-מעמד במארג הדמוקרטי של איזונים ובלמים. תפקידה במארג הזה הוא שימור שלטון החוק והגנה על זכויות הפרט מפני פגיעה שלא כדין, בין מצד פרטים אחרים ובין מצד השלטון. בכך פועל בית המשפט כנאמן הציבור, והוא נאמן לציבור – ולו בלבד. על כן, יש לשמור מכל משמר על ליבת העצמאות השיפוטית, שהיא הסמכות והחובה לפסוק ללא תלות, ללא השפעות חיצוניות, ללא מורא, וללא מרות, זולת מרותו של הדין".
בסוף נאומו פנה לשר לוין, והזמין אותו לקיים שיח: "אין זה סוד שהשיח בין שלוש הרשויות ידע עליות ומורדות – אך יש לזכור כי המוסדות במדינה אינם קיימים עבור עצמם, אלא עבור הציבור ולמענו. חובתנו כלפי הציבור היא לחזק ולשפר את השיח הממלכתי והמכבד בין הרשויות. בשם הרשות השופטת אומר כי אנו נכונים להידברות, לשיח ולשיתוף פעולה ענייני, ששם את הציבור והשירות לאזרח בראש מעייניו – ואני מקווה כי נפגוש בהקשר זה יד אחות. גם זו הפעם אחזור ואפנה קריאה לשר המשפטים לקיים את פגישות העבודה הסדירות שנהגו מאז ומתמיד בין שר המשפטים לנשיא בית המשפט העליון, כפי שנדרש על מנת שאזרחי ותושבי המדינה ימשיכו לקבל שירות איכותי ויעיל ממערכת בתי המשפט".
אחרי הרצוג, עלה לנאום ממלא מקום נשיא העליון בדימוס, השופט עוזי פוגלמן. הוא הדגיש עד כמה חריגה הייתה התקופה שבה כיהן בתפקיד ממלא המקום: "במשך כשנה וארבעה חודשים – תקופה חסרת תקדים מאז קום המדינה – התנהל בית המשפט העליון ללא נשיא קבוע". כמו כן, הוא התייחס לחרם על הטקס מצד הקואליציה: "למרבה הצער, נציגי הרשויות האחרות בחרו שלא להשתתף בטקס היום, וזאת כחלק מסירוב מתמשך לשתף פעולה עם הרשות השופטת. סירוב זה אינו רק פגיעה בסדרי השלטון ובממלכתיות, יש לו משמעות של ממש בחיי המעשה – פגיעה באזרחי ותושבי ישראל".
לדבריו, "בית משפט עצמאי מבטיח כי כל רשויות השלטון – לרבות המחוקקת והמבצעת – יפעלו בהתאם לחוק, ללא חשש מפני תגובות פוליטיות או לחצים חיצוניים". פוגלמן התייחס גם להצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים שמקודם בימים אלה ע"י הקואליציה, והבהיר: "הצעת החוק המונחת על שולחן הכנסת מבקשת לערוך שינויים מרחיקי לכת הן בהרכב הוועדה, הן במנגנון מינוי השופטים, שמשמעותם פוליטיזציה ניכרת של הליך הבחירה. כך, הצעת החוק מבקשת להחליף את נציגי לשכת עורכי הדין במשפטנים מטעם הקואליציה והאופוזיציה".
הוא הוסיף והזהיר כי "מדובר בשינויים שתכליתם פוליטיזציה כמעט מלאה של הוועדה. זהו אינו תוצר לוואי של החקיקה, אלא ייעודה. אני מבקש להדגיש: החשש מפגיעה בעצמאות השופטים ובמקצועיותם אינו תיאורטי. כאשר רוב חברי הוועדה ייבחרו על בסיס פוליטי, וכאשר מנגנון הבחירה ייתן משקל מיוחד לגורמים הפוליטיים, אנו עלולים להגיע למצב מסוכן שבו כישורים מקצועיים וניסיון משפטי יפנו את מקומם לשיקולים שמקומם בשדה הפוליטי".
השופט עמית נבחר בסוף החודש שעבר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, יותר משנה ושלושה חודשים אחרי פרישתה של השופטת אסתר חיות מהתפקיד, ולאחר שבג"ץ קבע כי על יו"ר הוועדה לוין לכנס אותה, בהמשך לסירובו לעשות כן. לוין החרים את הדיון יחד עם סטרוק וקרויזר, עמית נחבר כשופט הוותיק ביותר, והשופט נעם סולברג נבחר לתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, וממלא מקומו.
לקראת הטקס, שר התקשורת שלמה קרעי תקף את עמית, וטען ל"הפיכה שיפוטית": "במקום חוקי הצדק והמוסר בגרסה המקורית הבלתי-משוחדת, קיבלנו מלך אבסולוטי בגלימה וכתר, שמשקולת הצדק בידיו נוטה לפי אינטרסים אישיים. חרב החוק, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, מופנית דווקא כלפי נבחרי הציבור. הכתר כבר על הראש, הגלימה על הכתפיים – יצחק עמית ממליך את עצמו לנשיא, בניגוד לחוקי הכנסת, בניגוד לדמוקרטיה ובניגוד לשכל הישר. יצחק עמית לא הנשיא שלי".
