השינויים הדרמטיים בצה"ל שעזרו להפחית באופן ניכר את…

בשמונת החודשים האחרונים שעברו מאז טבח שבעה באוקטובר, עיקר הפוקוס במישור הצבאי נמצא על החטיבות המתמרנות ועל היחידות המיוחדות בסדיר ובמילואים – אלו שנטל הלחימה העיקרי מונח על כתפיהם. אלה שכשאומרים "צה"ל", מתכוונים אליהם.

יש חיל אחד שקצת נותר מחוץ לאור הזרקורים. חיל שלמעשה נותן שירות לכל הכוחות הלוחמים בסדיר ובמילואים, ועדיין נשאר קצת בצל – חיל הרפואה. במלחמה כמו המלחמה הנוכחית, עם כמות הפצועים וההרוגים, דווקא לחיל הזה, שנתפס כפחות נוצץ, יש תפקיד מרכזי: מבניין הכוח והאמצעים לקראת המלחמה, דרך שיפור הטיפול הרפואי ועדכון התו"ל תוך כדי לחימה, ועד איסוף נתונים פרטניים על אופי הפציעות והפצועים.

זה אולי נשמע אפור, אבל הנתונים לא משקרים: מאז מלחמת העצמאות ועד המלחמה הזאת, שיעור התמותה של פצועים בשדה הקרב ביחס למספר הפצועים הכולל באותה מערכה הלך וירד. במלחמת הקוממיות עמד הנתון על 50%, במלחמת יום הכיפורים על 29%, בלבנון השנייה על 15% וכעת במלחמה, עומד הנתון על 6.3%.

המשמעות היא שאם היינו נמצאים בעולם רפואת השטח של שנת 2006, היינו סופרים עוד כ-400 חיילים הרוגים, שמותם נמנע רק בגלל התקדמות טכנולוגית והטמעה של דגשים חדשים בטיפול בשדה הקרב.

מאז שנת סוף שנות ה-90 של המאה שעברה, כל חלל עובר תהליך בדיקה קפדנית ומדוקדק של ניתוח נסיבות המוות על ידי הוועדה של חיל הרפואה. ישנם אנשים שספגו פציעות קשות בשדה הקרב: פגיעה ישירה בלב או פגיעת מוח בלתי הפיכה למשל, שגם אם היו נפגעים בפתח בית החולים – הסיכוי לצאת מהן בחיים שואף לאפס. לעומת מקרים אלו, יש חללים שאת מותם ניתן היה למנוע, ואותם מגדירה הוועדה "מקרי מוות בר-מניעה". למשל, אם לפצוע נקטעה הרגל כתוצאה ממטען בשדה הקרב והונח לו חוסם עורקים שלא בצורה טובה ובסופו של דבר הוא נהרג כתוצאה מאיבוד דם, זהו מוות בר-מניעה.

למעשה, אחרי מלחמת לבנון השנייה הבינו בצה"ל ובחיל הרפואה שאיבוד דם הוא אחד הגורמים השכיחים ביותר למקרי מוות בר-מניעה, ובשנים שלאחר מכן הטמיעו בצבא את חשיבות חוסם העורקים אצל כל לוחם, את היכולת להניח אותו בצורה עצמאית ומצילת חיים, והכניסו לשימוש יכולות אחרות כמו פלזמה להכנה מהירה בשטח, ואפילו מנות דם.

במלחמה הנוכחית, מתוך 250 חללים שאותם כבר בחנה הוועדה, שניים בלבד הוגדרו כהרוגים שניתן היה להציל. הוועדה בוחנת כל פרט בהליך הפציעה והטיפול שאותו חלל קיבל, עד לרמת פתיחת הווריד והנחת תחבושת אישית, כדי לקבוע בסופו של דבר אם המוות היה בר-מניעה. המטרה הגדולה בקצה היא לתחקר את כלל האירועים הרפואיים במערכה, ולהסיק מתוכם מהם אותם דברים שעם עבודה נכונה והטמעה ביחידות הצבא, יהפכו להיות האמצעים שיצילו את הפצועים במערכה הבאה.

לקח נוסף שעלה ממלחמת לבנון והמערכות שקדמו לה, נגע בכמות גורמי הרפואה שנמצאים בשטח. נכון להיום, בכל גדוד לוחם יש לפחות רופא אחד. ברמה החטיבתית – קיימת פלוגה כירורגית שכוללת בתוכה מיטות טיפול נמרץ, תרופות, 3 מנתחים, רופא טיפול נמרץ, שני רופאים מרדימים ורופא לרפואה דחופה. בנוסף לכל אלו, קיימים בכל גדוד חובשים ופרמדיקים שנמצאים בשטח ואליהם ניתן להביא פצוע בכל נקודה בזמן הקרבות, במהלך "שעת הזהב". המונח "שעת הזהב" מציג באופן ברור את הצורך בפלוגת רפואה דחופה כזו. לפי הפרוטוקול של חיל הרפואה, כל פצוע שמגיע לבית חולים תוך שעה מרגע הפציעה – סיכוייו לשרוד עולים. לאור הנתון הזה, נוכחות של פלוגת רופאים בחטיבות המתמרנות בסדיר ומילואים שנמצאות בתנאי מלחמה – מאפשרות שמירה על חייהם של פצועים בשטח.

בחיל הרפואה אוספים אינסוף מידע רפואי מהמלחמה. ישנם פילוחים של סוגי התרופות שפצועים קיבלו בשדה הקרב, של הפרוצדורות שעשו להם הרופאים או הפרמדיקים, סוג המיגון שהיה על הלוחמים, אופן הפינוי וסוג הדחיפות של הפצוע. המידע הזה עשוי להציל הרבה חיים של לוחמים בעתיד.

אחד האתגרים המורכבים של המלחמה הנוכחית הוא איום הנ"ט, לא רק בסוגיית המיגון אלא גם בסוגיית הטיפול. אירועי שאיפת עשן הפכו להיות גורם מרכזי בפציעות שנובעות כתוצאה מפגיעה של טילי נ"ט, כגון RPG, בכלים משוריינים. לכן, אחד הפיתוחים העתידיים שעליהם מדברים במסדרונות חיל הרפואה הוא מכשיר האקמו, שמפעיל באופן מלאכותי את הלב והריאות, ומוכר בעיקר מתקופת הקורונה, במהלכה עזר להציל אנשים רבים שהתקשו לנשום. אותו מכשיר מיועד להגיע לכלים משוריינים ולשמש לטיפול בשטח ואף נבחנת האפשרות להביא פיתוחים כמו מסכות חמצן כפי שקיימות מתחת למושבים במטוסים.

כיום, הלוחמים נכנסים לעזה כשלגורמי הרפואה יש מנות דם לתת על מנת למנוע איבוד דם מפציעה חודרת. הבעיה המרכזית עם דם בשדה הקרב היא שהוא חייב קירור, ולא יכול להחזיק מעמד זמן רב. עם זאת, ישנה שאלה שנותרה ללא מענה עד כה – מה עושים עם פצוע שקיבל מנת דם, אבל הפינוי מתעכב מסיבות שונות?

המענה שצה"ל מנסה לספק לשאלה זו טמון בפיתוח נוסף שעליו עובדים, ומתאפיין באחד השינויים הגדולים שנראו בשדה הקרב – שימוש ברחפנים מבוססי GPS, שיוכלו להגיע לנקודה ספציפית ולתת מנת דם נוספת לחייל שצריך אותה.

מצאתם טעות לשון?