"זה חופש הדיבור? המחשבה? לרצות לסגור ערוץ טלוויזיה, לקבוע רק נרטיב אחד בשיח?" ינון מגל בראיון תוקפני // כתב: עדי רובינשטיין, צילום: גרגורי ירין
לפני שנה וחצי פגשתי לראשונה את ינון מגל וחבורת "הפטריוטים". התוכנית החלה אז להמריא אל מחוזות הרייטינג הדו־ספרתי, גם אם לא תקעה שם יתד. הפאנל העולץ בהובלתו מוביל את שידורי "עכשיו 14", שנתוני הצפייה בו התחזקו מאז תחילת המלחמה והגיעו, לפי נתונים של ועדת המדרוג, ל־7.2 אחוזי צפייה בשעת השיא בחודש נובמבר, והתמתנו מאז סביב 5-6 אחוזים בחודשי הקיץ. במונחים רב־שנתיים, המגמה הכללית היא עלייה.
דבר נוסף שקרה מאז 7 באוקטובר הוא שאחרי כמה שבועות של טון פייסני, מלוכד ומאחד, חתך מגל בחזרה לתוכן הישן והטוב, שכולל גליצ'ים ברגליים לכל מה שרק מריח משמאל או אפילו מרכז. "אחים לנשק", חברי הכנסת מהאופוזיציה ולא רק, התקשורת הישראלית, וכמובן בנק לאומי. היינו אולי אחים לאיזה ארבעה חודשים, ואז בטלוויזיה, לא רק ב־14, הודיעו לנו שזה נגמר ואפשר לחזור לריב. מגל, כפי שתגלו מייד, טוען שהוא עומד בשער, ובכלל לא מתחשק לו לריב אלא רק להגיד את האמת שלא נשמעת בשום מקום אחר.
אם בן כספית, שותפי להגשת התוכנית ברדיו, הוא עיתונאי, אז גם אני עיתונאי, ואם לו יש אתיקה עיתונאית – גם לי יש אתיקה עיתונאית. אחד הדברים שמאשימים אותי בהם הוא שאני ביביסט, אבל בן כספית הוא ביביסט של הצד השני"
אז נפגשנו שוב, הפעם לכמה שיחות אישיות, כדי לסכם שנה שהפכה את מגל, בגיל 55, לפנים של מחנה שלם, ולאויב של המחנה האחר. בפרוס השנה החדשה, מגל אולי מוכן להצטער על חלק מהדברים שעשה, אבל באופן לא מפתיע הוא טוען שהשנה הקרובה היא־היא תהיה שנת הפריצה האמיתית – לא רק שלו במובן האישי, אלא של כל מה שהוא מייצג מהחומר ועד הרוח.
אפשר לומר שבשנה החולפת ועם תחילת השנה החדשה, הפכת להיות חלק מהזרם המרכזי של התקשורת הישראלית. אתה לא אנדרדוג יותר.
"אני לא שייך לזרם המרכזי בתקשורת, אני אולי בדרך לשם, אבל כרגע אני עדיין במובנים מסוימים אנדרדוג. אולי בעוד עשר שנים אהיה שם, או מישהו אחר עם השקפת עולם כמו שלי יהיה שם, אבל כרגע המיינסטרים של הטלוויזיה הישראלית הוא ברובו שמאל. זה נכון שאנחנו בתהליך גדילה מול הערוצים שלכם, ואני מאחל לעצמי שבשנה הקרובה זה יתייצב הרבה יותר ושנוכל להיות קבוע על רייטינג דו־ספרתי, אני בהחלט חושב שזה יכול להגיע השנה".
אתה יודע, לא סיפרתי אפילו לאנשים הכי קרובים אלי שאני מגיע לראיין אותך, כדי שלא יעקמו לי את הפרצוף. ואנחנו גרים לא רחוק זה מזה. אכן במחוזות מסוימים אתה לא רחוק מלהיות המרכז.
"נו ברור, הרי המיליה שלכם הוא סותם הפיות האמיתי. תחת כסות ליברלית, אתם בעצם מתנהגים בפשיזם. אם אני אומר משהו שלא מוצא חן בעיניכם, אתם ממהרים לסתום לי את הפה. זה חופש הדיבור? המחשבה? לרצות לסגור ערוץ טלוויזיה, לקבוע רק נרטיב אחד בשיח? אבל זה לא חדש. זה שנים ככה. תסתכל, לדוגמה, על הסכמי אוסלו ותמצא לי מישהו שלא חשב שזה הסכם מצוין. שרו 'שיר לשלום' וקיבלנו נהרות של דם. אבל לא קראת ולא ראית את זה בשום מקום. השמאל היום בעיניי, ובטח בתקשורת, הוא קומדיה".
אתה מיתמם, כי מלבד דעות, לא אחת בשלל הפלטפורמות שלך אתה מפיץ פייק ניוז, נוהג בחוסר אחריות ולא חלה עליך האתיקה העיתונאית הבסיסית.
"קודם כל, בהחלט יש דברים שאני מצטער עליהם, ואם אני צריך לבקש סליחה שטעיתי, אני יודע לבקש סליחה. אבל אתה החלטת שאני עיתונאי שלא מכבד את האתיקה העיתונאית. בוא נאמר ככה, אם בן כספית, שותפי להגשת התוכנית ברדיו, הוא עיתונאי, אז גם אני עיתונאי, ואם לו יש אתיקה עיתונאית – גם לי יש אתיקה עיתונאית. אחד הדברים שמאשימים אותי בהם הוא שאני ביביסט, אבל בן כספית הוא ביביסט של הצד השני".
אתה לא ביביסט?
"אני חושב שביבי נתניהו הוא אחד המנהיגים הגדולים ביותר בתולדות העם היהודי, ואני חושב שככה הוא גם יירשם בספרי ההיסטוריה. אבל התזה שלי היא הרבה יותר גדולה מ'ביבי-לא־ביבי'. השקפת העולם שלי הרבה יותר גדולה, מה שאי אפשר להגיד על תקשורת השמאל בישראל. בערוצי התבהלה, 11, 12, 13, לא תמצא פרשן אחד שאומר משהו בעדו. אין אחד שחושב שהוא טוב? בערוץ 14 יודעים להעביר ביקורת על ביבי כשצריך, בערוצים שלכם יש מישהו שיודע להגיד מילה טובה עליו?"
הראיון המלא – ביום שישי במוסף כפול ומיוחד של "שישבת" ובאתר "ישראל היום"
