"יש לנו כרגע 70 מפעלים שפועלים תחת אש. דפוס בארי שחזר לעבוד פחות משבועיים לאחר הטבח בקיבוץ הפך לסמל, אבל גם המפעלים בשמיר, בדן, בראש הנקרה וביתר קיבוצי קו העימות בצפון, מעלים יום יום עובדים לעבודה תחת סכנה אמיתית" אומרת רונית הראל מקיבוץ מגידו, מנהלת תחום פיתוח ההון האנושי באיגוד התעשייה הקיבוצית שמאז תחילת המלחמה מובילה באיגוד את תחום החוסן במפעלים הקיבוציים.
"ב-8 באוקטובר התחלתי להתקשר למנהלות משאבי האנוש, כשאני עוד לא יודעת מי יענה לי, אם יענו לי, מי חלילה נפגעה", אומרת הראל, "קרובי משפחה מדרגה ראשונה של חלקן נרצחו, עובדים שלנו נרצחו. הבנו שאנחנו חייבים לראות את העובדים שלנו". כבר באותו יום פתח האיגוד קו חם בחמש שפות לעובדי מפעלי הדרום. הקו החם, שלפתיחתו סייעו פרוייקט 'ציונות 2000' ומרכז החוסן הבינלאומי בשדרות, נועד העניק לעובדים סיוע מצד אנשי מקצוע.
רונית הראל (צילום: אלבום פרטי)
שלושה שבועות אחר כך, כבר נערכה פגישה עם מנכ"לי המפעלים. הראל: "איילת שמואל, מנהלת מרכז החוסן שדרות אמרה למנהלים: 'טראומה פוגעת אחרי חצי שנה. שמרו על עצמיכם ושמרו על העובדים שלכם'. הבנו שצריך לייצר פרוייקט מהיר מאוד של חוסן למפעלים, כי באמת – תוך חודש וחצי כל המפעלים כבר חזרו לעבוד".
"לא פשוט להכניס חרדים למפעל של השומר הצעיר"
הראל הבינה שהמענה צריך להקיף כמה שיותר אנשים. "צריך לתת מענה לעובדים וגם להנהלות, כי אין הבדל בטראומות בין המנכ"לים והעובדים. וגם אין הבדל בין מי שרצחו לו את השכן באופקים לבין מי שנלחם בגופו להגן על הקיבוץ. כקיבוצניקית אני יודעת מה הערך של קהילה, והיה ברור לנו שהעובדים שלנו משדרות, נתיבות, אשקלון, אופקים, המושבים – כולם חלק מקהילת התעשייה הקיבוצית".
בנקודה הזו, איגוד התעשיה הקיבוצית פיתח שותפות לא שגרתית עם עמותה חרדית מירושלים בשם 'קו לנוער'. אנשי העמותה, מומחים בתחום הטיפול בטראומה, נפגשו עם עובדי המפעלים הקיבוציים. "השותפות שלנו עם חרדים, אנשי שדרות וקיבוצניקים זה דבר מאוד מרגש. להכניס חרדים למפעל של השומר הצעיר זה לא פשוט. עשינו דרך עם אלי רוטשטיין המנכ"ל של 'קו לנוער', ודרך עם הקיבוצניקים. השותפות הזו היא מבחינתי חלק מההבנה שאנחנו לא חוזרים יותר ל-6 באוקטובר לא בשיח המפלג ולא בעויינות בין הקבוצות בחברה הישראלית. גם ברמת השיח אני מתעקשת על זה, וזה מייצר אימפקט.
"נכנסנו לכל המפעלים לשלוש פגישות בהנהלה שעסקו במה היא טראומה, איך היא מתבטאת ואיזו שפה ארגונית צריך לאמץ ולדבר עם העובדים כדי להתמודד איתה", היא אומרת, "ואחרי כן, העובדים המדהימים של 'קו לנוער' ערכו עשר פגישות קבוצתיות לכל עובדי המפעל – החל מהמנהלים ועד אחרון עובדי הייצור, לבניית ארגז כלים להתמודדות. כולל חוברות שחילקנו להם כדי שיוכלו לקחת הביתה למשפחות. את התהליך הזה עשינו כבר בשישה מפעלים בדרום.
"לא המצאנו שום דבר חדש, אבל עשינו התאמות למודלים של בניית חוסן והתמודדות עם טראומה לעולם התעשייתי: איזה מקום המפעל נותן לזה? איך רואים את העובדים והצרכים שלהם? איך משחררים לפעמים עובדים ממשמרות כשצריך? זה לא פשוט אבל לאט לאט אתה רואה שמצליחים לייצר שפה". לדבריה, המפעלים הפכו לעוגן עבור העובדים שחוו שבר כל כך עמוק ורב ממדי ב-7 באוקטובר: "זה שומר עליהם, העבודה נותנת גם כלים להתמודד".
"אי אפשר לשקם בלי מנופים כלכליים"
במקביל לעבודה במפעלים הקיבוציים בדרום, בימים אלה מתעסקת הראל גם בחיזוק החוסן במפעלי התעשייה הקיבוציים בצפון. "למרות שהעובדים שם לא חוו אירוע טראומטי דוגמת ה-7 באוקטובר, זה איזור לחימה בעצימות מטורפת. יש לנו מפעלים שחוטפים אש ונ"ט על בסיס יום יומי, לפעמים עם עשר אזעקות ביום – וממשיכים לעבוד".
בימים אלה, פותח האיגוד קבוצה למנהלות משאבי האנוש במפעלי הצפון. "נכנסו בצפון כבר לשלושה מפעלים ובנינו קורס למנהלות משאבי האנוש שייפתח בסוף יולי, שבו הן יקבלו ארגז כלים להתמודדות עם שגרת החירום המתמשכת. יש בזה שחיקה מטורפת. התוכנית שלנו היא שהיא כל הזמן מדברת עם השטח והצרכים. זה לא דבר גנרי שלקחנו מחברה, אלא פיתחנו על בסיס מה שאנחנו רואים בשטח".
לדבריה, כל מפעלי התעשייה הקיבוצית בצפון עובדים, לרבות באיזורים שפונו. "גם להגיע היום לכברי, לחניתה, לסאסא, לברעם או לשמיר, שהם יישובים שלא פונו – זה לא כיף. אבל האנשים שלנו חזרו לעבוד, גם רבים מהמפונים שמגיעים בהסעות, למרות שמי שהתפנה רחוק כמובן שלא יכול להגיע. ויש גם תופעה כבר של אנשים שאומרים שהם לא בטוחים שיחזרו לצפון".
התעשייה באיזורי קו העימות מתמודדת עם שורה של אתגרים – בהם אתגרים לוגיסטיים כמו אספקת חומרי הגלם וההסעות לעובדים, וגם הנטייה הגוברת בעולם להחרים באופן לא מוצהר מוצרים ישראלים. אבל לדבריה, הטיפול בעובדים הוא התנאי החשוב ביותר שמאפשר להמשיך את הפעילות.
איגוד התעשייה הקיבוצית מאגד כ-283 חברות בבעלות קיבוצית או שנמצאות בקיבוצים – 70% מהן בפריפריה. מפעלי האיגוד מעסיקים 32 אלף עובדים, שהם כ-11% מעובדי התעשייה בישראל. "אם מפעל תעשייתי אחר או עסק אחר מבקשים להביא ערך רק לבעלי המניות, לנו יש קהילות שעומדות מאחורי התעשייה", אומרת הראל, "בסוף, 'תמה' במשמר העמק, 'אלכם' בברעם, 'דפוס בארי', 'כפרית' בכפר עזה – אלו העסקים שמחזיקים את קהילת הקיבוץ.
"אנחנו חייבים שתהיה המשכיות עסקית בגבולות, כי חייבים שתהיה כלכלה בקו העימות. זו התובנה שאנחנו חיים אותה כבר מערב 7 באוקטובר: אי אפשר לשקם קהילות, ערים כמו קריית שמונה או חבלי ארץ בלי מנופים כלכליים. לכן כל כך חשוב להחזיק את המפעלים פועלים".
