"תנו לי לרדת" – זה שם השיר שביצע טמיר אהרוני, הזוכה במקום הראשון בסלאם הגדול, תחרות הגמר השנתית של הפואטרי סלאם מבית היוצר של תיאטרון האינקובטור, שנערכה בשבוע שעבר.
אהרוני משחק לאורך השיר בכפל המשמעות של הפועל ירידה, פעם אחת כפשוטו:
תנו לי לרדת מהרכבת
מה ההיגיון לעמוד בגוש מול הדלתות של הקרון
כשיש נוסעים שאמורים קודם כול לצאת, נו באמת
בפעם השנייה כמובן כעיסוק בנושא של ירידה מהארץ, שנמצא על סדר היום בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרסום נתוני הלמ"ס לפני שבועיים, שלפיהם ב-2024 עזבו את ישראל 82.7 אלף תושבים וחזרו רק 23.8 אלף.
למה כל נסיעה בתחבורה ציבורית
הופכת מלחמה הישרדותית במדינה הזאת?!
אתם ראיתם פעם איך יורדים מרכבת בלונדון?
אני גרתי בלונדון, אוקי?
שם אין לחץ
אף אחד לא תקוע לך בדרך
יש מודעות לספייס!
אנשים עומדים מצידי הדלת פלס
אתה יורד לך באוקספורד סירקס
יוצא בריג'נט סטריט
ובנחת שלך
חולף על פני
ים האנשים שמפגינים ברחובות עם דגלי פלסטין
ואף אחד לא דוחף
הנסיעה לעבודה שם היא לא איליאדה
רק נחיל אנושי שצועק: גלובלייז דה אינתיפאדה.
אהרוני, אנימטור במקצועו שעובד כקריאייטיב בסטארט-אפ שמתעסק באנימציה, חזר לארץ בקיץ האחרון אחרי שנתיים עם זוגתו בחו"ל. "חזרתי מוקדם יותר משתכננתי בעקבות המצב", הוא מספר ל'דבר'. "גרנו באנגליה, עשינו שנתיים מתוך שלוש, וזה פשוט נהיה יותר ויותר מאתגר להישאר רחוק, כשכל הדברים שקורים פה קורים. הצורך לזהות את מה שאנחנו מרגישים וחווים, שהסביבה תהדהד לנו שזה באמת אמיתי. אבל את נמצאת בסביבה שמבחינתה הכול סבבה והכול כרגיל ולא מודעים למה שעובר עלייך, אז זה קצת תחושה שדומה לפסיכוזה. הרגשתי שאני מצליח לנשום ולהירגע ולהתנתק מהחדשות, רק כשביקרתי בארץ".
למרות החזרה המוקדמת של אהרוני ארצה, היו לו מחשבות על ירידה מהארץ: "הדיאלוג הזה של לרדת, לא לרדת, אני מדי כמה זמן עושה אותו עם עצמי, וזה גם עולה בשיחות עם חברים, זה באמת אמיתי מה שסיפרתי שם, יש באמת אנשים שירדו ומספרים לי כמה הגן עולה בלייפציג. אני מאוד מבין ומזדהה, ובעצמי גם מרגיש את כל התחושות האלה, אבל לפחות כרגע התשובה שלי לעצמי מאוד ברורה: אני נשאר פה ואני לא הולך לשום מקום. זה המקום שלי, זאת הזהות שלי, זה מי שאני. הקרע הזה שקורה בעם, הדרך שלי להשפיע, לצמצם אותו, זה בעצם ההחלטה להישאר פה בשותפות הגורל הזאת". את העמדה שלו אפשר לשמוע במילים האחרונות של השיר:
דלתות הרכבת מתחילות לצפצף
וכל העם שעומד לפניי
נפרם ונקרע לנגד עיניי
כרוח קדים עזה
מפנה לי דרך לרדת
ואני משתהה
בוהה בתהום הזאת שנפערה באמצע
וברגע הזה בדיוק
אני מחליט להישאר.
שיר יפני על צלופחים
ערבי שירה מדוברת (ספוקן וורד) מתקיימים ברחבי הארץ במשך השנה ויוצרים קהילה. יש ממד טקסי לערב הזה, למשל בשיטת ניקוד מיוחדת וברקע על מקור השירה המדוברת, שבתחילת כל ערב מצטט אחד לאחד המנחה, ובכל פעם הקהל עונה באותו האופן: "אז מה?!" אהרוני מתאר את האווירה באירועים האלה "בין ערב שירה לתחרות אגרוף".
הסלאם הגדול. נציגים אקראיים מהקהל נותנים ניקוד (צילום: עומר מסינגר)
אהרוני: "מעורבות הקהל זה הדבר הכי חשוב באירוע הזה" (צילום: עומר מסינגר)
התחרותיות נובעת מהניקוד שנותנים נציגים אקראיים מהקהל ומעידוד התגובות ומעורבות הקהל במחיאות כפיים, בקריאות התלהבות וגם בצעקות בוז. "הקהילה הזאת בשבילי היא חלק מאוד גדול בקסם של הדבר הזה. מעורבות הקהל זה הדבר הכי חשוב באירוע הזה, זה בעיניי מה שמחזיק אותו חי, וזה מה שמטעין אותי באנרגיה על הבמה".
הסלאם הגדול הוא אירוע גמר שהעפילו אליו השנה שישה: אהרוני, ירדן בר אל, בניה הלוי, מודי רוטנברג, נילי אושרוב ונועם לביא. הזוכה במקום הראשון עתיד לטוס לייצג את ישראל באליפות השירה המדוברת הבינלאומית בצרפת.
אהרוני, שכבר זכה בעבר בסלאם הגדול והגיע לאליפות הבינלאומית, מספר על החוויה של מפגש עם שירה מדוברת מתרבויות אחרות: "לשמוע בן אדם יפני עולה על במה ועושה שיר שלם על צלופחים! הוא מדבר על היחסים שלו עם אימא שלו, והוא מדבר על זה דרך צלופח. זה כאילו משהו שבחיים לא יחשבו לעשות פה. וזה מה שמעניין, העושר התרבותי שהאירוע הזה מביא מגשר על הפער ועל מחסום השפה". כשאהרוני יגיע לפריז הפעם, יהיה הקשר אחר לייצוג של ישראל בעולם. "שולחים אותי לגוב האריות", הוא אומר בצחוק, ואולי לא. "חוויתי איך בחו"ל מסתכלים על מה שקורה, בתקופה שגרתי שם, ויש לי הרבה מה להגיד על זה. אני לא מתכוון לצנזר את עצמי".
אהרוני מאמין שהקהילה של השירה המדוברת, והאומנות בכלל, הן דרך לשמוע דעות מגוונות. "אני רוצה לשמוע משורר מצפון קוריאה בא ומהלל את קים ג'ונג-און. מעניין אותי, אני אומר לך ברצינות. אם זו באמת אומנות ולא פרופגנדה, אין סיבה שפספורט יהיה חלק מהשיקול".
גם בקהילת השירה המדוברת בארץ יש ערך בעיניו לריבוי דעות. "אני הרבה יותר נהנה מערבים שיש בהם דעות שונות שמאתגרות את מה שאני חושב. הדרך שלנו להילחם בתופעה של קרע, של התרחקות, של עם שנפרם, היא להמשיך בדברים שיש בהם מגוון דעות. התחלה של פילוג היא באירועים שאני יודע לפי האופי, לפי הז'אנר ולפי הליינאפ אם זה פונה לקהל שמצביע ככה או ככה. אז אני אומר, בואו לא ניתן לאלגוריתם להקפיץ לנו רק את מי שמסכים איתנו. בתור אנשים שוחרי תרבות, זה לצרוך גם מזה וגם מזה ופשוט לבלבל את האלגוריתם, פשוט לא לתת לנו לגסוס לתוך הדעות הסגורות שלנו".
