ובאנגליה, בוודאי בכדורגל, יש המון פטריוטיזם ותחושת גאווה, מה שגורם להם בדרך כלל להביט בעין צרה על מאמנים זרים – בעיקר כשזה מגיע לנבחרת הלאומית. ואכן, רוב מאמני הנבחרת לאורך השנים היו אנגלים – טוכל הוא בסך הכל השלישי שאינו אנגלי ומקבל את ההזדמנות לאמן את הנבחרת, וגם השניים האחרים היו יחסית לא מזמן – סוון גוראן אריקסון השבדי היה הראשון כשמונה לתפקיד ב-2001 (אחרי עזיבתו של קווין קיגאן שנה קודם), ואימן אותה במשך חמש שנים; והאחרון היה פאביו קאפלו האיטלקי, שם דבר, שנכנס לתפקיד ב-2008 והיה ארבע שנים בתפקיד. זה אם לא סופרים את לי קארסלי, בן למשפחה אירית שנולד באנגליה, המאמן הזמני שעומד לעזוב את התפקיד בינואר.
כך שאנגליה בהחלט רגילה למאמן מקומי על הקווים – כזה שמעורה בהווייה (ובשגעת) סביב הכדורגל האנגלי, אבל האמת העצובה היא שאין ממש בנמצא מאמן שכזה. מבין 20 קבוצות הפרמייר ליג העונה, רק בשלושה מועסק מאמן אנגלי. הבכירה שבהן היא ניוקאסל עם המאמן אדי האו (שהוזכר בין המועמדים לאימון הנבחרת, לפחות על פי התקשורת) – והוא כרגע נמצא במקום השביעי בטבלה. שני האחרים הם שון דייץ`, מאמן אברטון שנמצאת במקום ה-16, וגארי אוניל שהוביל את וולבס למקום האחרון בליגה – עדיין ללא ניצחון, אחרי שבעה משחקים.
וזה לא רק קטע של השנים האחרונות – המאמן האנגלי האחרון שזכה באליפות באנגליה היה הווארד ווילקינסון – וזה קרה לפני 32 שנה (!) עם לידס יונייטד, בעונה האחרונה של הליגה האנגלית לפני המעבר לעידן "הפרמייר ליג". מאז זכו באליפות פורטוגלים ואיטלקים, צ`יליאנים וגרמנים, ספרדים ואפילו סקוטים – רק לא מאמנים אנגלים. בקיצור, אין ממש היסטוריה של הצלחות עם מאמנים אנגלים – אפילו באנגליה.
וגם אם נעזוב את תחומי המדינה, האם יש מאמנים אנגלים טובים מחוץ לאנגליה? כשמסתכלים על המאמן האנגלים שמאמנים בחו"ל, אין שם יוצא דופן שמנוסה בקבוצות גדולות. סטיבן ג`רארד, שם מוכר היטב, מאמן היום את אל איתיפק בסעודיה. וויל סטיל בן ה-32 מאמן את לאנס, אבל הוא לא בדיוק החומר הכי בטוח לאימון הנבחרת הלאומית, ולגבי מאמן נבחרת ג`מייקה, סטיב מקלארן… איך נאמר, בסרט הזה כבר היינו.
כשנבחרת אנגליה בחנה מועמדים, היו שני שמות אנגלים שהיו ברשימה: גרהאם פוטר, שלא מאמן מאז שפוטר מצ`לסי באפריל 2023 (לפני שנה וחצי), ואדי האו מניוקאסל – שהיה אופציה לא רעה, וגם מוערך מאוד בעולם הכדורגל, אבל קשה לומר שיש לו הצלחות במקומות לחוצים כמו נבחרת אנגליה. בקיצור, עם כל הכבוד לרגש הפטריוטי הנאצל, לאנגליה פשוט אין מספיק מאמנים טובים. אם בליגה המקומית לא מאמינים באנשים האלה על הקווים, למה שהנבחרת תאמין בהם?
אנגליה דבקה לאורך כל הדרך עם התפיסה ש"אנגליה חייבת מאמן אנגלי". בינתיים, היא לא הצליחה עם זה מי יודע כמה. גארת` סאות`גייט עשה תהליך במשך שמונה שנים, והפך אותה לנבחרת מנצחת – אבל לא כזו שמנצחת מספיק. ואם יש סיבה שהכדורגל האנגלי כן מצליח לייצר שחקנים בשנים האחרונות, הרי שזו האינטיליגנציה שנכנסה דווקא ממאמנים זרים שנכנסו לליגה בשנים האחרונות, השפיעו על המשחק ושיפרו את כוח האדם הקיים.
אז כן, האנגלים אולי מקבלים קצת חלושס מזה שמאמן גרמני עומד על הקווים, ולכו תדעו אם הוא יידע לשיר את "גאד סייב דה קינג" בלי מבטא שמזכיר להם נשכחות. אבל בכל מה שקשור לכדורגל, תומאס טוכל – מאמן שיש לו רקורד מסוים של הצלחות, קצת יותר מהמאמנים האנגלים שהתחרה איתם על התפקיד – ראוי לצ`אנס הזה. והוא בוודאי לא צריך להיפסל מראש.
