הרתעה, ולא (רק) נקמה. למונח "הרתעה" יש חשיבות אסטרטגית לישראל, הנשענת לא מעט על כך שאויבותיה חוששות ממתקפה בשל התגובה הישראלית. החיסול הכפול ביממה שעברה של מנהיג חמאס איסמעיל הנייה ושל בכיר חיזבאללה פואד שוכר מחזיר לישראל את אפקט ההרתעה, לפחות במידת מה, בכל הגזרות. ההרתעה הזו נפגעה קשה מאוד ב־7 באוקטובר, וגם אחר כך, עם פינוי הצפון בשל ירי חיזבאללה, הירי של החות'ים לעברנו ומתקפת איראן באפריל.
החזרת ההרתעה מתבצעת למעשה יום־יום במלחמה ברצועת עזה, שבה יש לצה"ל הישגים רבים. המובהקת והיחצ"נית שבהצלחות במובן ההרתעה היא חיסולו של מוחמד דף – ששינה את המשוואה. הפגיעה הקשה בנמל חודיידה בתימן, שגם לה היה אפקט הרתעתי משמעותי, וכעת החיסול הכפול, נותנים עוד אפקט מהותי להשבת ההרתעה הישראלית. לכך צריך להוסיף את ההשפעות הפנימיות על מצב הרוח הלאומי, ואת הרצון בתגמול או בנקמה כלפי מי שאחראיים לשפיכת דמם של ישראלים רבים, ובאות אזהרה לבאים בתור – כל ראשי הנהגת חמאס. בחיזבאללה, למשל, נוקטים צעדי זהירות מהירים, ובהם הנחיה להפסקת השימוש בטלפונים סלולריים וחקירה פנימית עמוקה לגילוי הפרצות שהביאו לחיסול.
איראן נמצאת כעת בבעיה של ממש. לאחר בחירתו של נשיא חדש, ולמעשה בעיצומן של חגיגות ההכתרה שבהן השתתף הנייה, היא סופגת מכה מורלית ותדמיתית קשה. ברשתות החברתיות בעולם הערבי רבים מעלים את השאלה אם איראן עצמה היא שיזמה את החיסול, בשל היותו של הנייה הגורם המתון יחסית בחמאס. ואם לא, כיצד כשלה בהגנה על בעל ברית במתקן שמור של משמרות המהפכה.
לנו נודע ממקורות אמריקניים וישראליים, שבמהלך סוף השבוע שעבר העבירה איראן איום חשאי לישראל, שלפיו אם ישראל תגיב בעוצמה כלפי חיזבאללה בעקבות הטבח במג'דל שמס – איראן תצטרף לחיזבאללה ותשוב לתקוף את ישראל, כמו באפריל. בישראל שמעו את האיום, וזה לא הפריע לחיסול שוכר, שחשיבותו בחיזבאללה שנייה רק לזו של נסראללה עצמו, ובעיקר – זה לא הפריע לחיסול הנייה בליבה של טהרן. האיום האיראני בעקבות החיסולים הפך פומבי, ובהודעתו של המנהיג העליון חמינאי נאמר כי זו "חובה לדרוש את דמו (של הנייה) כ'שאהיד' של איראן". אופי התגובה בכל החזיתות יעיד על היקף ההצלחה של השבת ההרתעה, בד בבד עם התגובה הישראלית לכך.
ההרתעה נועדה לעוד מטרה חשובה: שימוש בכלי המלחמה המלאה רק כשמוכרחים, כשאין ברירה. זו המדיניות שנוקטת ישראל מאז 7 באוקטובר, בעיקר כדי להתמקד בעזה, אבל גם מתוך הזיכרונות הכואבים של מלחמה בלבנון. הרבה לקחים נלמדו בצבא מאז המלחמה ב־2006, אבל לכל ברור כי תהיה זו מלחמה קשה ולא קצרה. המשמעות היא גם צורך במאגרי אספקה מספיקים בכל התחומים, ובחלקם יש לנו בעיה.
ערן אפרת, יזם ישראלי שמאז תחילת המלחמה עוסק רבות בהשלמת ציוד צבאי לצבא, פרסם השבוע טענות על מחסור בטבעות קפיף לזחלי הטנקים. מדובר בטבעת פשוטה המחזיקה את פיני הזחל במקומם. בדיקה שערכתי העלתה כי מדובר בבעיה מקומית שפחות או יותר נפתרה, אבל היא מעידה על הדילמה של ההנהגה הצבאית והמדינית. בשורשי המחלוקת עם ארה"ב על עיכוב הציוד מחודש יוני עמדו סוגי תחמושת שלא ניתן לפרטם, אבל הם נמצאים בשימוש ניכר במהלך המלחמה, והצורך בהם במלחמה מול חיזבאללה הוא קריטי. המחלוקת הזו נפתרה ברובה, אבל איש לא יודע מה יקרה אם תתחיל מלחמה בגבול הצפון, ואם ביידן יצליח לעמוד בלחץ מחלקת המדינה, הגורם המעכב.
כמו כן, כמה מדינות אירופיות ביטלו חוזי מכירה של חלקי ציוד נחוצים, שלחלקם משרד הביטחון מצא חלופות בישראל ובמדינות ידידותיות אחרות. גם התעשיות הביטחוניות הישראליות עובדות במשמרות כפולות כדי לספק את הדרישה לתחמושת ולציוד. בריטניה שוקלת אם להפסיק כליל את מכירת הציוד הביטחוני לישראל, אך כאן, גם בסיוע אמריקני מסוים, מכבש לחצים הביא לעיכוב בהחלטה. בשורה התחתונה, ההתלבטות אם לצאת למלחמה מתייחסת גם לשאלת אורך הנשימה של הימ"חים.
איראן העבירה איום חשאי לישראל, שלפיו אם תגיב בעוצמה לטבח במג'דל שמס – טהרן תצטרף לחיזבאללה ותשוב לתקוף את ישראל, כמו באפריל. בישראל שמעו את האיום, ותקפו במרכזיהן של טהרן וביירות
חיסולו של הנייה עשוי דווקא לערער את עמדתו הסרבנית של סינוואר באשר לעסקה. נסביר: עם חיסולם של מוחמד דף ואיסמעיל הנייה, מעמדו של יחיא סינוואר בחמאס מתחזק, והוא קרוב להיות הפוסק הבלעדי והאחראי לגורל הארגון. עמדת סינוואר באשר לעסקת חטופים מלאה היא כי זו צריכה להוביל לסיום המלחמה, ואז הוא יוכל להכריז על סוג של ניצחון – במחיר אזרחי כבד מאוד־מאוד, אבל זה פחות חשוב מבחינתו; ובמחיר צבאי של חיסול רוב כוחו, אבל את זה הוא מאמין שניתן לשקם, ולכן הוא מתעקש בסוגיות ציר פילדלפי והחזרת אנשיו לצפון הרצועה. לכן הוא נתלה בכל דרישה ישראלית כגורם מעכב או מונע עסקה.
החיסול בטהרן הוא הצהרת כוונות ישראלית לגבי המשך הלחימה. הלחץ הצבאי על הרצועה – ובעיקר על חאן יונס, שם ככל הנראה סינוואר נמצא, מתחת לקרקע ולפי מקורות עם חטופים כמגינים אנושיים – מגיע אליו ישירות מעל לראשו, בקרבות בעיר, שם אוגדה 98, חטיבת הצנחנים וחטיבה 401 עשו שמות בגדוד חאן יונס האחרון. המפקדים בשטח מדווחים על השחיקה ההולכת וגוברת של גדודי חמאס ה"סדירים", כלומר אלה שעברו אימונים מסודרים ומאורגנים ביחידות לוחמה היררכיות – להבדיל מהמחבלים שעברו אימונים בסיסיים, שמחזיקים בבית קלצ'ניקוב או אר.פי.ג'י ומצטרפים ללחימה מדי פעם.
החיסול – שבמכוון לא בוצע בקטאר, כדי לא לפגוע במתווכת המשא ומתן – מהווה מנוף לחץ נוסף, שכן כעת גורל הארגון כולו עומד על הפרק. רק הפסקת הלחימה יכולה לעצור את המהלך, וזו – אפילו רק כהפסקת אש – אפשרית רק במסגרת עסקת חטופים.
