הביוגרפיה של רבי דוד בוזגלו עמוסה בסיפורים על כישרון גדול, על מסורת ואמונה יוקדת, ועל כוחו המרפא של פיוט. לצד בקיאותו וחריפותו בענפים נרחבים של עולם התורה ופועלו כתלמיד חכם מורה ושליח ציבור, קצרה היריעה מלתאר את תשוקתו היוקדת ליצירה כמלחין, פייטן ומשורר – כמעין מתגבר שחיבר מאות פיוטים ושירים בעברית ובערבית.
רבי דוד בוזגלו (רד"ב) נולד בשנת 1903 בכפר מז'אב שבמרוקו. לאורך תחנות חייו, מימי נעוריו במרקש ובקזבלנקה, גיבש קול שמחבר בין מסורת השירה האנדלוסית לבין לשון הקודש: למד אצל ר' חיים עטר, הקים מקהלות ילדים ונערים כדי להנחיל את "תורת השירה", ובמקביל היה מראשוני "חוגי העברית". איבוד מאור עיניו לא עצר את שליחותו; ב-1965 עלה לישראל, הקהיל קהילות, החיה את שירת הבקשות והעמיד דורות של פייטנים ותלמידים. ר' דוד נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מגדולי המחברים של יהדות צפון אפריקה בדורות האחרונים.
בילדותו במרוקו, למד ר' דוד במרקש וינק מתורתם של חכמי המקום. לצד לימודי קודש: מקרא, תלמוד, הלכה ומדרש, הוא החל להעמיק בפיוט ובשירה. מהר מאוד הוא גילה בקיאות ב"שיר ידידות", הקובץ הקאנוני שמאגד את שירת הבקשות של יהודי מרוקו הנאמרת בשבתות החורף ומלווה בעומק מוזיקלי שכולל מאות לחנים שמשויכים לכל אחת מן השבתות. בייסוד שירה זו עומדת הכמיהה לשיבת ציון, הכיסופים לארץ ישראל ולעוררות השכינה בין ישראל להקב"ה. ומכאן מתחיל מסעו הייחודי הן בעולמות השירה והפיוט והן בחיבור עמוק לרעיון הציוני ולמדינת ישראל.
הודות לעוצמת קולו והדיוק המוזיקלי שלו, רבי דוד הפך מהר מאוד לחזן ופייטן מבוקש בבתי כנסת ובערבי פיוט. אלא שעבורו זו לא הייתה רק מוזיקה, אלא חוויה חינוכית ותרבותית שלמה, המושתתת על מסורת, נדיבות ותודעת "כל ישראל חברים". שנת 1949 הייתה שנת מפנה: מחלת הסוכרת ממנה סבל פגעה בראייתו, עד שאיבד את מאור עיניו. חלום הרבנות ופעילותו כזמר אמנם נקטעו, אך זה היה הציר שעליו הפכה השליחות למוחשית מתמיד: חזנות, פיוט והנחלת המסורת.
ב־1965 עלה לארץ ישראל והתגורר בקריית ים, ושוב לא בחר בדרך הקלה. המציאות שאליה הגיע לא פיזרה פרחים לעולי צפון אפריקה, שסבלו לא אחת מיחס מפלה וקשיי קליטה. עם זאת, אישיותו הסוחפת איגדה סביבו קהילות כשהוא מכתת רגליו בעיירות הפיתוח מהצפון ועד הדרום, מלמד מרומם וזוקף את קומתם של קהל שומעיו. ההערצה לגדלותו בעולמות הפיוט והחזנות הביאה לכך שבהופעותיו שולם לו שכר, שאותו הפנה שוב ושוב לתמיכה במשפחות נזקקות. הופעותיו וחבורות הפיוט שהקים ברחבי הארץ עוררו קהילות גם במקומות שלא הכירו את המנהג, ותלמידיו, בהם פייטנים שלימים יהפכו להיות מן המרכזיים בישראל, המשיכו את דרכו. בזכות הדרך הזו ניתן למצוא כיום בערבי פיוט את בני כל העדות והמעמדות, דתיים ושאינם דתיים.
פיוט, כיסופים ותחיית הבקשות
במרכזה של שירת הבקשות עומדת הכמיהה ההיסטורית לגאולה, לחבלי משיח ולשיבת ציון מתלאות הגלות הארוכה והקשה. רבי דוד בוזגלו ידע להלביש את לשון המקרא וחז״ל על לחנים פופולריים ואנדלוסיים־מרוקניים, ולהפוך את הפיוט למסע משותף של יראת רוממות ושמחה. אולי משום כך, כשהגיע לארץ, המוטיב הזה הועצם: השיבה למולדת לא הייתה עוד חזון מופשט, אלא מציאות חיה.
כך, בפיוט "אך בך מולדתי" שחיבר עם בואו לארץ, הוא פונה אל האדמה עצמה, תוך תיאור של אם ובן שנפגשים סוף־סוף:
"אַךְ בָּךְ מוֹלַדְתִּי / עָמַדְתִּי / עָמַדְתִּי / חָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ
מִבֵּית מִבֵּית / כְּלָאִים / וּנְכָאִים / קֹרָא לִי דְרוֹר בְּנִמְלֵךְ
מָדוֹר / לְשִׁכְנִי / כִּרְצוֹנִי / נִתַּן לִי תַחַת צֵל צִלֵּךְ…"
ובהמשך:
"לָךְ מוֹלַדְתִּי כְּבָר יָדַעְתִּי
מִיּוֹם עַל סַף דַּעְתִי עָמַדְתִּי / לֶאֱסוֹר הֶחָג יוֹם הֻלַּדְתִּי / יוֹם בּוֹ עַל חוֹף
יַמֵּךְ הוּרַדְתִּ"
גם מי שלא מצוי ברזי השירה והפיוט, יכול מיד להבחין בכך ששורות אלה אינן מבטאות רק פרץ התרגשות של מהגר, אלא שיח עמוק של יהודי שהופך את חלום ילדותו לחופש ולמולדת במובנה הרחב – מקום ולידה מחדש.
לאורך השנים ר' דוד חיבר פיוטים גם על אירועים אקטואליים, ויצר דיאלוג ייחודי בין השירה הלאומית־ישראלית לבין מסורת הפיוט. דוגמה מובהקת לכך היא הפיוט "בינו נא מורדים" שנכתב כמעין תגובה לשירו המפורסם של חיים גורי "באב אל וואד". בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, חזר למרוקו המורה לעברית צבי תורג'מן מהשתלמות בישראל, במהלכה הוא שמע מספר שירים ישראלים בולטים ברוח ימיה הראשונים של המדינה שזה עתה קמה. בהגיעו הוא חושף אותם בפני רד"ב, וזה מתאהב במיוחד בלחן של "באב אל וואד" שהותיר בו חותם.
השיר נכתב כשיר זיכרון ללוחמים שלחמו על פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. אלא שרד"ב מהרהר במסר שגורי, בן הפלמ"ח, מעביר לכאורה בשיר ומיד מחבר על הלחן שיר מענה בן ארבעה בתים ופזמון חוזר. השיר מדבר על ייעודו של האדם בעולם בהשכנת שלום במעגלי חייו. בעוד שגורי עמד על הזיכרון האישי ("אני זוכר אותם אחד אחד"), רד"ב מדגיש את הזיכרון הקולקטיבי, זיכרון האדם, היות וכולנו בני חלוף.
לאורך הדורות עם ישראל ידע אין ספור אובדן; בחורבן שני בתי המקדש, בפוגרומים, בשואה וגם כאן בארץ ישראל, ואנו לא מסוגלים לזכור את שמותיהם של הנספים. למרות המכנה המשותף על משמעות הזיכרון בין שני הטקסטים, רבי דוד מציע ב"התכתבות" הזו הסתכלות שונה לחלוטין – למקום של תפילה על השלום. בכך, הוא הציע אופציה מפוכחת לבניית הזיכרון הישראלי: לא לוותר על העמידה האיתנה, אך להילחם, גם בשעת זיכרון, למען פיוס.
הדיאלוג הזה בין חזון למציאות בדבר הקשר האמיץ למולדת, התעצם אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967, כאשר שחרור ירושלים, קדושתה וסמליה – נעשו לשדה פיוט מרכזי בשירתו. כולם מצאו בשירתו של רד"ב שפה משותפת של זכות ושייכות, ובמובן הזה הוא היה מן הסוללים של רנסנס הפיוט בישראל. הזרעים שזרע, נבטו וצמחו עם השנים והיום הם תזמורות, עיבודים מיוחדים והיכלי תרבות מלאים.
רבי דוד בוזגלו נפטר בשנת 1975 בגיל 72, ודמותו ושירתו המיוחדת נשארות חיות ומהדהדות עד היום. שמו נישא לצד גדולי המשוררים כמצפן תרבותי שמראה איך אפשר לחיות מסורת בלי להסתגר, ואיך פיוט עתיק יכול להיות דיבור עכשווי על זהות, תקווה ואחדות. יובל שנים לאחר לכתו, רד"ב מזכיר לנו שהחלום על מולדת ועל שלום, בראש ובראשונה בתוכנו, יכול וצריך להישמע מחדש בכל דור.
ד"ר יוסי בן שבת הוא מרצה בחוג לספרות באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בדמותו ויצירתו השירית והפיוטית של רבי דוד בוזגלו.
