אמש (שלישי, 21:00 שעון ניו יורק) נערך עימות הסגנים הראשון – והאחרון לסבב בחירות זה, בהיעדר הפתעות, בין המועמד הדמוקרטי, מושל מינסוטה טים וולז, לבין המועמד הרפובליקני, הסנאטור מאוהיו ג'יי די ואנס. עימותים בדרך כלל לא מזיזים את המחט, וגם לסגני נשיא (ומועמדים לסגני נשיא) יש בדרך כלל השפעה מינורית יחסית על הקמפיין, כך שאת כל הניתוח שלהלן יש לקחת בערבון מוגבל, ובכל זאת – במערכת בחירות כה צמודה, לכל שינוי יכולה להיות תוצאה הרת גורל. הדברים של שני המועמדים – שכבר כמה וכמה מגיבים ברשת טענו כי הם ראויים יותר להתמודד לנשיאות מאשר השותפים שלהם – משקפים את התחרות האידיאולוגית בין המפלגות, אך גם את מרחבי ההסכמה.
ואנס זוכה, וולז בוכה
ההנחה המקובלת היא שוואנס יצא מנצח מהעימות. הוא היה רהוט יותר, הצליח להתחמק באלגנטיות ממוקשים פוליטיים, להבהיר היטב בעבור מה הוא נאבק (לאומנות כלכלית שתיטיב לשיטתו עם מעמד הביניים, ערכי המשפחה במובן של היכולת לגדל משפחה). הוא בעיקר הצטיין בלהצביע שוב ושוב על האזורים בהם לטראמפ יש רקורד שמדבר בעד עצמו, בראשם יוקר המחיה, ועל הכישלונות של ממשל ביידן-האריס לשיטתו.
וולז, לעומתו, התקשה לשרטט את הפער ביניהם, ואף אמר כי הוא מסכים עם ואנס בשורת סוגיות, מהצורך לתמוך במשפחות ועד חשיבות הרגולציה על שוק הדיור, ובכך התקשה לייצר קייס מובהק לטובת הצבעה להאריס. הוא גם דילג בין נושאים שונים באופן שגרם לו להישמע פחות קוהרנטי, ובמקרים מסוימים אף ממש הציג טיעונים שנוגדים את עמדתו – הבולט שבהם הוא הטענה שבפינלנד יש אחזקת נשק גבוהה, אך אין אירועי ירי המוניים, טיעון שמשחק לטובת מי שמתנגדים להגבלות על נשק.
המשפחה לפני הכול
קווי הדמיון בין הצדדים השונים במירוץ בכל הקשור בסוגיות כלכליות בולטים מאי פעם, ובעימות הנוכחי הדמיון הזה התגלה היטב. הן וולז והן ואנס דיברו על החשיבות של מעטפת רווחה בתחומי הבריאות והטיפול בילדים, הגם ומזוויות שונות: וולז התמקד בחשיבות של הטבות מס להורים טריים כדי לאפשר למשפחות לשגשג, ואנס הדגיש את החשיבות של חופשת לידה בתשלום ליכולת להקים ולקיים משפחה (בין היתר כדרך "לאפשר אופציות" לנשים שנכנסו להיריון לא מתוכנן, ועל כך בהמשך), תוך הרחבת האפשרויות של מסגרות תמיכה לפעוטות למסגרות קהילתיות או דתיות, באופן שמכוון במובהק לבייס הכפרי והנוצרי, שניהם עם נטייה מובהקת להצבעה לרפובליקנים.
גם בכל הקשור בדיור ובמשבר הדיור, השניים הסכימו שנדרשים "פטישים גדולים" על מנת להתמודד עם המשבר: וולז דיבר על מתן תמריצים לחברות בנייה, ואילו ואנס דיבר על הפחתת רגולציה שתגדיל את היצע הדיור, בפרט בבנייה באדמות פדרליות, אך שניהם הסכימו כי בעלות על בית אינה רק עניין של צבירת הון אלא חלק אינטגרלי מהקמת משפחה וביסוסה.
הפלות או לא להיות
הצלחתו הגדולה של ואנס הייתה היכולת לנתב את השיח סביב הנושא הכאוב ביותר מבחינת הקמפיין הרפובליקני לאזורים נוחים יותר: הוא טען שאינו תומך באיסור הפלות פדרלי (למרות שהצהיר על תמיכתו בכך בעבר, והמנחות מרשת CBS לא עימתו אותו עם טענתו), ומספר פעמים האשים את וולז בכך שבמינסוטה חוקי ההפלות הם מתירניים מדי לשיטתו. וולז, שלא בטובתו, נכנס למגננה ומיהר להבהיר את דקויות החוק באופן שאיפשר לוואנס להסיט את הדיון ל"הבטחת אפשרויות" לנשים, "גם אם הן חשבו ששמירת ההיריון תהרוס את חייהן".
הכישלון של וולז לנצל את הסוגייה לטובתו הוא אחת הסיבות המרכזיות לחשוב שהוא הפסיד בענק. ואנס, כך היה ניכר, מכיר בכך שסוגיית ההפלות (ונגזרותיה – כמו טיפולי פוריות, שהודיע לפתע שהוא תומך בהם) מהווה מוקש פוליטי עבור מפלגתו, ואמר שוב ושוב כי "עלינו כרפובליקנים להשיג מחדש את האמון בנו בסוגייה זו", ואילו וולז "שמט את הכדור" כשלא עימת אותו עם הסיבות לכך שיש חוסר אמון ברפובליקנים.
באותו הנושא, וולז העלה מקרה של אישה מג'ורג'יה שנכנסה להיריון לא רצוי ונאלצה לנסוע עד צפון קרוליינה כדי להפיל, אך הלכה לעולמה מסיבוכי לידה במהלך הנסיעה, וציין כי "אילו הייתה חיה במינסוטה היא הייתה בחיים". ואנס, שהצליח להפגין אמפתיה מספר פעמים במהלך העימות, ענה כי "נכון, היא לא הייתה צריכה למות", וגם כאן – וולז פספס את ההזדמנות להטיל על יריבו את האחריות לכך.
עם הפנים קדימה
הדיסוננס בין השניים בולט במיוחד לנוכח ההתנהלות הציבורית שלהם בשבועות האחרונים. לוואנס יצא דימוי של מי שאינו מצטיין באינטרקציה בינאישית – שלא מתקשר טוב עם בוחרים, שעונה תשובות מוזרות לשאלות פשוטות, שמשתמש בביטויים פוגעניים כמו "נשות חתולים", ושאפילו להזמין דונאטס במעדנייה הוא מתקשה – ואילו על במת העימות הוא הפתיע. זה לא שהוא דייק בכל פרט (והניסיון שלו לטעון שטראמפ איפשר העברה שלווה של השלטון ב-2020, במסגרת הדיון על דמוקרטיה באמריקה, היה שקוף – וכאן וולז התעשת והצביע על הסירוב להכיר באמת), אבל הוא בהחלט נתן הופעה משמעותית יותר טובה ממה שניתן היה לצפות.
אצל וולז, לעומת זאת, קרה התהליך ההפוך – כמושל שהצטיין ברשתות החברתיות וב"פוליטיקה עממית" של לחיצות ידיים, ירידים ותמונות מחויכות עם בוחרים וחיות מחמד (בין היתר בעקיצה לאמירה של ואנס על "נשות חתולים"), הציפייה הייתה שהכריזמה החביבה הזו תוקרן גם על במת העימות. בפועל, היה ניכר שהוא יכול להפגין ביצועים טובים יותר, החל מקוהרנטיות התשובות (אחת התשובות שלו התייחסה, במשפט אחד, לאינטרסים עסקיים, מדיניות רווחה, ביטוח בריאות ואיגודי עובדים) דרך הלבוש (וולז ענב עניבה כחולה-כהה שהשתלבה עם החליפה ולא הבליטה אותו, לעומת ואנס שענב עניבה באדום-ורוד) ועד ההופעה הפיזית, כשבשלבים המאוחרים של העימות וולז היה אדום כעגבנייה.
אנחנו העם
מי שקרא את ספרו של ואנס, "יומני האפלאצ'ים" או צפה בסרט המבוסס עליו (Hillbilly Elegy, בנטפליקס, מומלץ בחום), מכיר כבר את תפיסת עולמו הכלכלית של הסנאטור מאוהיו: "ממשלה גדולה" זה לא בהכרח דבר רע, כל עוד היא עוזרת יותר למעמד הביניים. בסרט משתקפת גם תפיסת הבוז והטינה של ואנס, שגדל במשפחה חד-הורית קשת יום (ודיבר על כך ארוכות בעימות), כלפי אלה שהוא תופס בתור האליטות הפריווילגיות שאינן מבינות או אף מתעניינות בקשיים של "אמריקה האמיתית".
מזה זמן מה שהמפלגה הרפובליקנית בונה את עצמה מחדש בתור מפלגת העם, המנוכרת מאותן אליטות: במצע המפלגה מואשמים "פוליטיקאים" משני צידי המתרס בהפניית גב לעם האמריקאי, "מתוך התאהבות בשירת הסירנה של הגלובליזציה", ומועלה על נס "ההיגיון הבריא" כאנטיתזה למומחים.
ואנס הביא לבמת העימות את הגישה הזו בדיוק, כשאמר שלכלכלני בית הספר למנהל עסקים 'וורטון' שבאוניברסיטת פנסילבניה (שטראמפ הוא מבוגריו, כשלמד תואר ראשון בכלכלה) שמאשימים את טראמפ בכך שיגדיל את החוב, "אמנם יש דוקטורטים, אבל אין היגיון בריא"; כשתקף את הקונגרס האמריקאי ש"מתנהג כמו נבחרת דיבייט יוקרתית", בשעה שהוא עצמו מכהן כסנאטור; וכשהבטיח הטבות מס למשפחות ולעובדים תוך "הענשת" תאגידים שיעתיקו מפעלים מחוץ לאמריקה.
טראמפ תמיד היה עוף מוזר במפלגה הרפובליקנית – הן בביוגרפיה שלו והן בעמדותיו הדי מתונות בנושאים כמו חירויות הפרט (הוא לא מתנגד לנישואים חד-מיניים למשל) וביטחון לאומי. ואנס, לעומתו, הוא נער הפוסטר של המפלגה המתחדשת: צמח ממשפחה קשה והגיע לפסגות של בית הספר למשפטים בייל, שירת בעיראק (כעיתונאי צבאי, אמנם) ועבד בהון סיכון, נבחר לסנאט לפני גיל 40 והתחתן עם אהבת נעוריו. אם ינצחו בבחירות הקרובות, טראמפ לא יוכל להתמודד שוב ב-2028, והדרך למועמדות תהיה סלולה בפני סגנו.
