במעמד הפומבי של פגישת הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו השבוע היה רגע אחד שחריפותו הוחמצה. אפשר שהיא הוחמצה מפני שהנשיא דיבר בטון רך, ורק רמז על כוונותיו. אבל הרמז היה צריך להספיק.
● טראמפ רוצה למכור מטוסי קרב לארדואן ואלה חדשות רעות לישראל
● יד אחת מושטת למו"מ ויד אחרת מאיימת בצעדים אגרסיביים נגד ארה"ב
כתב ישראלי שאל את הנשיא אם הוא יסיר את המכסים על ישראל. ״אולי לא, אולי לא״, אמר טראמפ. ״אל תשכחו, אנחנו נותנים הרבה לישראל. אנחנו נותנים ארבעה מיליארד דולר בשנה לישראל. זה הרבה״. להלן פנה טראמפ אל נתניהו, ואמר לו, ״דרך אגב, איחוליי. זה לא רע. אנחנו נותנים לישראל מיליארדי דולרים בשנה, מיליארדים״.
הטון הידידותי הכללי של שיגו־ושיחו היה יכול לעורר את הרושם שאיחולי הנשיא הם איחולים כנים של ידיד לידיד. לא כן. ה'איחולים' היו ביטוי של סרקזם טראמפי אופייני. הוא 'מברך' כל ממשלה זרה שהצליחה להערים על קודמיו בבית הלבן מאז קם לפני 80 שנה הסדר הכלכלי העולמי שהוא מנסה לפרק.
עוד בשבוע שעבר ניתנה לישראלים ההזדמנות להבחין בחבורה שבה הנשיא כלל את ארצם, כאשר הודיע על כוונתו להטיל מכס על העולם החיצון. ישראל היתה ה־18 ברשימה השחורה של 25 על לוח הקרטון, שהנשיא הציג בגן הוורדים של הבית הלבן. אלה היו 25 הנענשות המובילות, שטראמפ אמר כי הן ״שדדו, בזזו ואנסו״, אנסו!, את ארה״ב במרוצת השנים.
נראה שראש הממשלה הניח, כי הוא יוכל להטות את לבו של הנשיא, ולאפס את המכסים, ובלבד שיודיע על איפוס מכסי ישראל, ועל ״חיסול הגירעון המסחרי עם ארה״ב״.
לא ברור איך ״מחסלים גירעון מסחרי״ בשוק חופשי. טראמפ היה רשאי לשאול אותו מדוע הוא לא ״חיסל״ בנקודה קודמת בהיסטוריה הארוכה של ראשות ממשלתו. נראה שנתניהו התאמץ קצת יותר מדי לשבות את לבו של טראמפ. אפשר אפילו שהוא לא הבין מה קורה; הוא לא הבין מה טראמפ עושה ומפני מה. זה קצת מדאיג. ראש הממשלה הוא בוגר הפוליטיקה האמריקאית, והוא מוקף בבוגרי הפוליטיקה האמריקאית. כיצד זה החמיץ את הפואנטה?
מה אנחנו, אמריקה?
הפואנטה היא שמכסי טראמפ לא נועדו לחסל גירעונות מסחריים, ולא נועדו 'ליישר את המגרש', כפי שהאמריקאים אומרים, או נהגו להגיד. אדרבא, הם נועדו לעקם את המגרש בזווית חדה לטובת הצד האמריקאי.
'האיחולים' היו תזכורת על מצב הדעת של נשיא ארה״ב. הוא יוצק קיתונות של כעס ושל בוז על הארצות ש״שדדו, בזזו ואנסו״, אבל הוא אינו מגנה את מנהיגיהן על עצם השוד, הביזה והאונס. הם עשו מה שעשו לטובת אזרחיהם, הוא אומר, והוא יעשה עכשיו מה שיעשה לטובת אזרחיו. הם 'דפקו' את אמריקה במשך דורות, עכשיו הוא 'ידפוק' אותם (הניסוח הגס הוא שלו).
כך בדיוק הוא תופס כל סיוע אמריקאי, יהיו מקבליו אשר יהיו, הניתן מבלי לעמוד על פרעונו. זו הסיבה שהוא שולל מעיקרו את הסיוע שהעניק קודמו לאוקראינה. מאה מיליארד דולר במתנה? מה אנחנו, אמריקה? כל סנט שיינתן לארץ כלשהי צריך לחזור לאמריקה עם ריבית, רצוי קצוצה, אמר הנשיא עוד לפני שחזר והיה לנשיא.
ב־2016, במהלך מערכת הבחירות הראשונה שלו, טראמפ אמר במפורש, כי על ישראל להחזיר לארה״ב את הכסף שקיבלה. הוא חזר בו זמן קצר אחר כך, מפני שהכיר ב״תרומתה הניכרת״ של ישראל לאינטרסים של ארה״ב. אבל לא השתנה ההיגיון שהביא אותו אז לכלול את ישראל בקבוצת הארצות ״היכולות לשלם, לשלם בגדול (big-league)״. ישראל ראויה אפוא לאיחולים מבחינתה, לא מבחינתו; היא הצליחה לסדר את אמריקה, ומוטב שלא תנסה שוב.
איך לפתות את הנשיא
העניין הזה כמובן אינו נוגע רק לישראל. הרושם המתחזק הוא שהוא אינו מתכוון להגיע לאיפוס־מכסים עם ארץ כלשהי. נוגע ללב נסיונם של שני כלכלנים שמרניים בולטים בארה״ב, ארתור לאפר (Laffer) וסטיבן מור (Moore), לשכנע את טראמפ להציע לעולם כולו לבטל מכסים, ולכונן סחר חופשי עלי אדמות. לאפר נודע לתהילה לפני כמעט 50 שנה, כאשר פיתח תיאוריה כלכלית שניתן לה השם 'עקומת לאפר'. היא עמדה בלב הרפורמות הכלכליות של רונלד רייגן, אביר המסחר החופשי של המפלגה הרפובליקאית.
לאפר ומור כתבו השבוע בוול סטריט ג'ורנל, כי אם טראמפ ייענה לקריאתם, ״כלכלת ארה״ב תחזור ותהיה גדולה, ודונלד טראמפ יקבל את פרס נובל ל־2025״. אכן, נואש הוא הכלכלן, המנסה לשכנע נשיא בצדקתו באמצעות פנייה אל האגו שלו.
מעניין שמאמר מערכת באותו העיתון עצמו הפקיע כל רצינות מהצעת לאפר. טענת טראמפ שהוא מטיל 'מכסים הדדיים', כתב העיתון, אינה אלא ״'ספין' המיועד להניח את דעתם של רפובליקאים ושל אנשי עסקים, שהמכסים אולי לא יהיו קבועים. לצערה הגדול, וול סטריט קנתה את הטענה הזו עד השבוע שעבר. האמת היא שטראמפ אוהב מכסים לשמם, ונראה שהוא אמנם מאמין כי ארה״ב תשגשג אם תייצר או תגדל כל מה שהיא צורכת אך ורק ב־50 מדינותיה".
״מטומטם מערימת לבנים״
חרדה כבדה משתררת השבוע באמריקה. מעניין לראות את עקבותיה בצד הימני של המפה הפוליטית ובעולם הפיננסים והתעשייה. קרנאי־הגידור ביל אקמן, שהוציא מיליונים ואסף מיליונים כדי לעזור למסע הבחירות של טראמפ, מדבר עכשיו על "חורף גרעיני", לא פחות. ותיקי הרפובליקאים של וול סטריט מתלוננים מרה. בנקים מרכזיים מעלים עד 60% את שיעור הסבירות של מיתון גלובלי לפני סוף השנה.
סימנים פומביים ראשונים ניתנים עכשיו למחלוקת עזה בחוגו הקרוב של הנשיא. אילון מאסק מחרף ברשת X את פיטר נאבארו, יועצו הכלכלי הנאמן של טראמפ, מטיף ותיק וחסר לאות לטובת מכסים. נאבארו לגלג על מאסק, שהוא ״מרכיב מכוניות מחלקים זרים״. מאסק, שהמכסים, בייחוד על סין, עלולים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו, הגיב בגידופים. 'אידיוט' (moron) הוא קרא לנאבארו, ״מטומטם יותר מערימת לבנים״.
מאסק. מגדף ברשת / צילום: ap, Chris Szagola
חטאו של מאסק בעיני נאבארו היה הצעתו ליישב את ההדורים בין ארה״ב לאיחוד האירופי באמצעות איפוס מכסים. קשה להעלות על הדעת משהו רחוק יותר מדעתו של טראמפ. הנשיא אינו מחמיץ כמעט שום הזדמנות לתקוף את האירופים. הוא רוצה לא רק שהם יבטלו מכסים ותקנות, אלא שיְפַצו את אמריקה ״על בסיס שנתי״ בגין השוד, הגזילה והאונס.
אנחנו חווים רגעים היסטוריים. המכסים נכנסים אל תוקפם. מעל לכולם מיתמר המכס על סין, 104%, שכמוהו כהשבתת סחר. בשנה שעברה היצוא הסיני לארה״ב הסתכם ב־440 מיליארד דולר. סין הודיעה שהיא ״תתנגד עד הסוף״. ברוכים הבאים לגוג־ומגוג.
