ב־12 בצהריים כבר הודיעו שהשביתה הניבה תוצאות שונות מהמצופה: עלייה בהוצאות האשראי, שמשמעותה רכישות בסכום כולל של יותר מ־465 מיליון שקלים.
המידע הזה, בשילוב של צפייה בטלוויזיה, גרם לי לקנא באנשים שעושים דברים יעילים יותר בבקרים כאלה: מתנדבים עם נכים, מבשלים ליתומים, לומדים תורה. אנחנו מתלוננים הרבה על הסגנון של הציבור שלנו, אבל באולפנים פוליטיים מגיעים לצעקות שלא מביישות ועדה בכנסת.
אם הנפילה החברתית שלנו הגיעה, זה קרה כי אף צד לא מקשיב למי שלא נראה, חושב ומדבר כמותו. במצב כזה אולי עדיף לשדר דיונים פילוסופיים שלא עוסקים בציר פילדלפי ובעסקאות שאין להן אשראי? פחות חדשות, יותר תרבות דיון. מי יודע, אולי המציאות תושפע?
שתי נקודות אור נצפו אתמול בערוץ הממלכתי. האחת, רונית הד, סגנית נשיא מכון הרטמן, שבפאנל צעקני שיבצה נרטיבים יהודיים כדי להרגיע את הדיון ולהחזיר קבלת אחריות ליושנה, כמקובל בספר בראשית.
בדיון סוער וחסר רחמים, שבו גם המגיש איבד את גבולות הז'אנר וכולם צרחו את הנרטיבים שנצעקו גם לפני 333 ימים – נשלפו לפתע קין והבל. ופתאום היה משהו גדול, שורשי וחכם יותר להיאחז בו. משם הדרך לחתום את הדיון בשלום היתה קצרה.
נקודת האור השנייה היא למעשה החושך הנוכחי של חיינו, אך הוכחה לכך שיש בנו אהבה שהתחלקה בין הערוצים, וכמו כל להבה – היה ממנה לכולם.
החברים ליוו את הרש למנוחות ברחובות ירושלים, הערוצים ליוו אותו בדרכם ובקניונים אנשים נצמדו למסכים, כמו גם בעבודה ובבית, כדי להצדיע למשפחה העדינה הזאת ולשמוע בפעם האחרונה את קולה השבור והצלול.
רייצ'ל גולדברג־פולין ניחנה באיכויות של כוכבת קולנוע, ולא רק מכיוון שהתכנים שלה מדברים אנגלית. אצילות, זקיפות קומה והכרת הטוב ברגעים המאתגרים ביותר בחיים.
דבקות בערכים אוניברסליים ויהודיים זוהרים מכל מילה שלה ועוברים אל שיירות המלווים, ודרכם אל העוקבים בבית. בתאגיד השידור הקריינית ניסתה לתרגם את המילים האחרונות של רייצ'ל אל בנה, מילים שרגילות לחדור את קירות הברזל ולבבות האבן בכל העולם; בחדשות 12 חיכו עם שידור ההספדים ושידרו קטעים ערוכים עם כתוביות תרגום; בכאן 11 שוב המשיכו עם תרגום סימולטני שלא נתן לצופה להרגיש את שפת האם והרס דקויות עד שנשברו שם כנראה, וחבל.
תנו לנו קרדיט, לא כתוביות. העוצמות האלה עוברות גם בלי תרגום. למה להפסיק את ההספד של אמא רייצ'ל, רק כדי לצטט את ביידן וביבי ולהטביע אותנו שוב במדמנת הסיסמאות?
לרגע אחד התרוממנו לגבהים של משפחת גולדברג־פולין. וכמה שכאב שם, כאב יותר לנחות.
ויכוח עתיק ניטש בין כוחות הרייטינג לכוחות האור: האם התקשורת צריכה להתאים את עצמה אל הקהל, או האם ביכולתה להרים את הרף ולצפות מלקוחותיה ליותר? בנקודה הנמוכה שאליה הגיעו, אולי כדאי לצפות ליותר. שבענו מפוליטיקה, וגם מחדשות. הקמפיין התקשורתי החדש צריך לעסוק בערכים, בשפה ובתרבות.
