"יטינופת כמה הערצתי אותך עד שהתחלת פוליטיקה", כתב לי איש אחד בתגובה לאחד הסרטונים שהעליתי לא מזמן.
הסרטון עצמו דווקא לא עוסק בפוליטיקה, אלא בתגובות לסרטון אחר שהעליתי, שגם הוא לא היה על פוליטיקה, אלא על זה שאני נורא עצבנית, מה שסוגר יפה מעגל קסום של זעם.
מישהי אחרת הגיבה לי השבוע שהיא לא אוהבת אותי מאז יונתן שפירא. מכיוון ש"יונתן שפירא" הוא השיר השלישי שהוצאתי אי פעם, אני נוטה לפקפק בכובד המשקל של ההצהרה הזו, ובכל מקרה היא כתבה את זה בתגובות לשיר אחר שאני שרה, על מעיל כחול, שזה, עד כמה שאני יודעת, עדיין לא נושא שנוי במחלוקת.
אבל מי יודע, עד כה הצלחנו להפוך דברים מוזרים הרבה יותר לפוליטיים, כולל משקאות קלים, מדע, עבירות מין בקטינות, צה"ל בכלל (לא החיילים, כן הרמטכ"ל), חיל האוויר בפרט (לא המטוסים, כן הטייסים), רבקה מיכאלי וכביסה בבתי מלון.
• • •
לפני שלוש שנים, כשפנה אלי רז ישראלי ז"ל, העורך דאז של המוסף שאתם מחזיקים ביד, והציע לי לכתוב טור אישי, אמרתי לו שאני לא בטוחה מה יש לי להגיד. רז עקב אחרי מה שפרסמתי אז בטוויטר (פוליטיקה ותלונות), בפייסבוק (דברים שהילדים שלי אומרים ותלונות) ובמיילים ששלחתי לרשימת תפוצה של אוהדים של המוזיקה שלי (תאריכי הופעות, מחשבות אקראיות, דברים שחמותי אומרת ותלונות) וחשב שכדאי לנסות. מקסימום לא ילך? ניפרד כידידים.
התחלתי בטורים קצרצרים, רבע עמוד, 300 מילה. עד היום המון אנשים מופתעים לשמוע שאיש לא צנזר אותי או שכתב אותי מעולם. אני לא אומרת את זה כדי להרים לעורכים שלי (למרות שהם באמת אחלה), אלא כדי לספר משהו על מידת האמון שיש לישראלים בכלי התקשורת שלנו.
אני, מצידי, לא נכנסתי לקרוא את הטוקבקים על הטורים שלי, הרגל שסיגלתי בשלב מאוד מוקדם בקריירה, ולא כי אני לא מעוניינת לשמוע את הצד השני, אלא כי אני לא מעוניינת באיחולי אונס, איומי מוות, העתקת כתובת מגוריי לעזה ושאר ברכות. אני כמובן לא רוצה לגור בעזה מהרבה סיבות, ובעיקר כי אין שם אינטרנט מהיר, אבל בלי קשר, וזו אולי דעה פרובוקטיבית, אני לא חושבת שדעה שונה היא סיבה מספיק טובה לגידופים – גם אם מאחורי מקלדת וגם אם של אדם זר.
מה עוד שבתחילת הדרך כתבתי הרבה על אקטואליה, ושיתפתי בתחושות ובמחשבות שלי על מה שקורה בחוץ. זה אולי יישמע מוזר, אבל רציתי להיות כנה, לשים את ההבדלים בינינו, ככל שישנם כאלה, על השולחן. מעבר לרצון אותנטי להשתמש בבמה הזו כדי לומר את מה שלטעמי חשוב שייאמר, הרגשתי שזה פחדני לנסות אך ורק להצחיק או לשעשע, כאילו אני מסתירה מכם, הקוראים, את כל מה שעלול שלא למצוא חן.
• • •
ואחרי תקופה ההרגשה היתה כאילו "נאמר כבר הכל". ועכשיו אתם ואני יכולים להמשיך מכאן בלב פתוח ובנפש חפצה. אני מבינה שכל זה, או לפחות הרוב, התרחש אך ורק בתוך הראש שלי. ברור שמי שקורא אותי כאן כרגע לאו דווקא קורא אותי ברצף כבר שנתיים וחצי, אבל אז גם הגיעה נקודה בזמן שבה הרגשתי – מספיק. יש מזה מספיק. כולם רבים פה, כל הזמן ועל הכל. הקרע הזה, שהלך והעמיק, הפך לכואב יותר מאשר הסיבות שגרמו לו. השיח הפך לשטחי יותר ויותר. צפוי עד כאב. השיחה התחילה לסוב סביב מי אמר, במקום מה נאמר. כישראלית – זה נהיה מדאיג. ככותבת – זה נהיה משעמם. עברתי לכתוב על דברים אחרים.
עשרים שנה שאנשים אומרים לי לשתוק. מיעוטם פשוט רוצים בטובתי. הרוב כועסים על שאני חושבת אחרת מהם. הם חשים שהבמה הקטנה שלי, שהושגה בעמל רב (שלי, כן?), היא יתרון לא הוגן וש"גזלתי" אותה במרמה רק כדי לכפות את דעתי על הנפשות הרכות והתמימות שבדרך, מה שכמובן מזלזל בערכם של הקוראים שלי ומעניק לי חשיבות מוגזמת לחלוטין.
גם מי שמתקשה לקרוא אותי, או כל אחד אחר שהוא לא מסכים איתו, יהיה חייב לכל הפחות לקבל את העובדה שאנחנו אנשים. אמיתיים. וזה תמיד החלק שהכי קשה לנו לקבל, שכולם אנשים אמיתיים, כל האנשים. בכל הצדדים. שמי שאומר שהוא סובל, לא משקר אף פעם.
בפרפראזה על חלפי, בחודשים האחרונים ההרגשה היא כאילו לא אנחנו חיים בתוך ההיסטוריה, אלא היא חיה בתוכנו. האירועים גדולים מדי, רבים מדי, מטלטלים מדי. לאחרונה אני רק רוצה לרדת מהכביש המהיר ולהביט על כל זה מהצד. אני מניחה שכך ההרגשה כשמזדקנים. אני גאה ושמחה בפלטפורמה שניתנה לי כאן, לספר לכם על עצמי, על המשפחה שלי, על העבודה, המחשבות והחיים שלי. אני מתכננת להמשיך לחלוק איתכם את מה שעל ליבי. כרגע, נראה שלהעלות חיוך על השפתיים שלכם זו המשימה הכי דחופה ואחד הדברים הבודדים שעושים לי טוב.
• • •
אמרתי זאת פעם, ואני אומר את זה שוב. הדעות הפוליטיות שלנו – אינן שלנו. הן הושאלו לנו, הושתלו בנו, הועברו אלינו יד שלישית כמו בונבוניירה שאף אחד לא רצה לפתוח. הן תוצאה של מיקום גיאוגרפי, תקופה ואילן יוחסין. הן שרירותיות, מונעות מרגש, והן ב־99 אחוז מהמקרים לא תוצר של מחשבה מעמיקה או התבוננות אובייקטיבית. הנחות היסוד שלנו באות איתנו לכל מקום. כולם שמים לב אליהן, חוץ מאיתנו, כמו נייר טואלט שנדבק לנו לסוליה.
אבל העולם משתנה. לא רק עכשיו, כל הזמן. אנחנו משתנים, לא רק עכשיו, כל הזמן, פשוט יש תקופות שבהן מרגישים את כאבי הגדילה. אם בבית הספר היסודי לא הייתי נרדמת בלילה כי כאבו לי הרגליים, עכשיו אני לא נרדמת בלילה כי כואב לי הלב. מי שדחוף לו להכניס אותי לקופסה, שיציץ בטורים הקודמים וירשום לפניו מה עמדתי בנוגע לביבי/הרפורמה המשפטית/זכויות להט"ב/גיוס חרדים/וואטאבר.
• • •
עייפתי מהמשחק הזה. מי שיכול לראות אותי כפי שאני – בנאדם, דמות עגולה בדיוק כמוכם, מלאה בסתירות פנימיות – יוכל להמשיך ולקרוא אותי כאן. לפעמים זה יהיה מצחיק, לפעמים עצוב, לפעמים מעצבן. אני בטוחה שמדי פעם אני אצליח לכתוב משהו שתסכימו איתו מכל הלב. מדי פעם אני אגרום לכם לנשוף בעצבים ולהעביר דף. בשני המקרים מדובר באותה אישה. נעים מאוד, אני איה. תתמודדו יטינופות.
