על גדולתה של סימון ביילס כבר נכתב כמעט הכל. הנה ידיעה בלעדית וגם פרסום ראשון: הכל נכון ומלוא תבל תהילתה! אתה יודע כמה מתעמלת היא עצומה וייחודית כשיריבתה העיקרית בגמר, רבקה אנדרדה מברזיל, נראית שמחה עבורה כשמוכרז הציון הסופי המנצח של ביילס על הקרקע. אולי אותה שמחה קלה לה קצת יותר כי היא כבר ספורטאית היסטורית בעצמה. בטוקיו הביאה לברזיל מדליית זהב היסטורית כשניצחה משולחן הקפיצות. בתחילת השבוע הייתה חלק ממדליה קבוצתית ראשונה לארצה. מדליית הכסף שלה בקרב רב היא שניה ברציפות.
״סימון היא הטובה ביותר וגם מוציאה ממני את הטוב ביותר. אני יודעת מה היא עברה בטוקיו ושמחה עבורה״, אמרה לעיתונות הברזילאית. גם ביילס ידעה לחלוק כבוד: ״היא יותר מדי קרובה אלי… היא מפחידה אותי. מעולם לא הייתה לי מתחרה קרובה כל כך״. זו לא הייתה מחווה של טוב לב ברגע של ניצחון. באליפות העולם באנטוורפן ב-2023 ״העבירה״ ביילס בתנועת יד וירטואלית את הכתר מראשה לברזילאית. השאלה היא האם עם הניצחון – ובהנחה שתפרוש – היא השאירה לאנדרדה בת ה-25 זמן לקדנציה בשלטון? האיטלקיות נמצאות ברקע.
אנדרדה, כמו ביילס, מסמלת שינוי מאוד מאוד דרמטי בדמוגרפיה של התעמלות הנשים, ענף שפעם נשלט על ידי המערכות הרוסיות והמזרח אירופאיות ואחר כך עברה למעמד הבינוני האמריקאי. אבל בעוד בארצות הברית ביילס, שנולדה ברקע עני, אומצה ונקלטה בתוך מערכת התעמלות מנצחת, אנדרדה הגיעה כמעט משום מקום לברוא לברזיל היסטוריית התעמלות.
בראיונות שונים לעיתוני ברזיל בשנים האחרונות נאפשר למצוא את סיפורה: היא גדלה בפאבלה של גוארולוש בסאו פאולו, אחת משמונה ילדים לאם חד הורית שאהבה לבצע ״תרגילים״ על מיטת הקומותיים בה ישנה. ואז התערב המזל: דודתה עבדה בעבודה זמנית במועדון ההתעמלות בוניפיסאו קרדוסו וכשנערכו שם מבחנים לילדות, הגיעה רבקה והתקבלה. אלא שזה עולם אחר מבחינת הזדמנויות. אולם ההתעמלות היה 6-7 קילומטרים מביתם. אימונים עולים כסף. היא זכתה לכינוי מיני-דאיאניניה. על שם בת ארצה, ועירה, שהייתה המדליסטית הראשונה של ברזיל באליפויות עולם.
סיפורים אולימפיים הם עדיין השראה גם במאה ה-21: אימה לקחה עבודות נוספות לממן את השיעורים – וכשלא היו מאמנים אספו כסף. היא הודתה בראיון לנהג אוטובוס שהיה מעלה אותה בחינם על הקו מהפאבלה למועדון. היא סיפרה על אחיה שהיו הולכים איתה את המרחק הגדול. אחיה הבכור, שניצל את הזמן כשאחותו מתאמנת, אסף חתיכות ברזל ואיתן תיקן אופניים זרוקות שמצא. עם האופניים לקח אותה לאימונים. המלחמה על המדליות החלה הרבה שנים קודם.
בגיל 10, השנה היא 2009, ברזיל קיבלה את אירוח המשחקים האולימפיים ב-2016 ותקציבים לספורט אולימפי גדלו מיידית. היא עזבה את ביתה למועדון קוריצ׳יבה במדינת פרנאה. כשבברזיל החלו השקעות גדולות לקראת האולימפיאדה הביתית ב-2016. אחרי שנה הועברה למועדון פלמנגו בריו, אליו היא עדיין שייכת. כאן החל הקטע ״הקל״ של אינסוף אימונים במשך יותר מעשור.
הקריסה האמריקאית בבריכה
יומיים לסיום תחרויות השחייה ואנחנו עומדים על סיטואציה לא פחות ממדהימה: אפס מדליות זהב לגברים האמריקאים. אם זה יישאר כך זו תהיה הפעם הראשונה ללא מדליית זהב אישית לשחיין אמריקאי מאז שנת 1900 (אז היה שחיין אמריקאי בודד במשחקים). זה עדיין לא אבוד לגמרי – בובי פינק הוא מועמד מוביל ב-1,500 מ' חופשי ולקיילב דרסל סיכוי טוב ב-100 פרפר, אבל זה לא משנה את העובדה: שחיית הגברים האמריקאים קרסה לחלוטין בבריכה בפריז. המצב אצל הנשים מעט יותר טוב, שלוש מדליות זהב אישיות.
למעשה, אנחנו בסיטואציה די מדהימה: מלבד מדליית ה-100 חופשי של פאן ז׳אנל מסין, זכו גברים אירופאים בכל מדליות הזהב עד עכשיו, כשהשלל מתחלק בין שש מדינות.
השחייה האמריקאית קורסת? זה מורכב. גם לאון מרשאן, שישלים כמעט בוודאות זהב רביעי וגם הוברט קוש, זוכה ה-200 גב ההונגרי, בנוסף להרבה שחיינים מובילים אחרים, מתאמנים ומתחרים עבור מכללות אמריקאיות. אז נוצר מצב כאילו ארצות הברית נכנסה לפיגור כלשהו, אבל ההפך הוא הנכון: שחיינים כמו קוש ראו למשל את ההצלחה של בת ארצו קטינקה הוסו אחרי שעברה למכללה אמריקאית והלכו בעקבותיה. גם בעקבות מרשאן עומדים כמה שחיינים צרפתיים לעבור לארצות הברית.
מה כן קרה? ביטול חוקי החובבנות במכללות הקל עוד יותר על שחיינים זרים לעבור למכללות, שרוצות את השחיינים הללו כי מה שמעניין את אריזונה-סטייט הוא לנצח את אריזונה. ומה שמעניין את סטנפורד זה לנצח את קליפורניה-ברקלי. אז דווקא הידע האמריקאי בשחייה מזין את התחרות העולמית. האם זה ספציפית לשחיית הגברים – לא. אבל גם אם מסתכלים על שחיית הנשים – שלוש מדליות הזהב הושגו על ידי נשים שהיו מדליסטיות כבר בטוקיו. לדקי אולי תסיים עם עוד זהב. ואם הגברים נמחקו על ידי אירופה, הנשים האוסטרליות מקדימות בבטחה את ארצות הברית.
כשמייקל פלפס זכה ב-6 מדליות זהב ב-2004, סגנו ב-3 מ-4 מדליות זהב אישיות היה אמריקאי. בהמשך זכה בעוד 11 מדליות זהב אישיות. רק במשחה אחד סגנו היה אמריקאי. אז אין פה כל כך קריסה, אלא ירידה קבועה והדרגתית במשך דור – אלא שמייקל פלפס לבדו שינה את התמונה. בטוקיו הייתה דווקא הצלחה – 6 מדליות זהב אישיות לגברים, שלושה לדרסל ושניים לפינק – וגם שם המסיים שני לא היה אמריקאי.
האם זו ההופעה הגרועה בהיסטוריה של ארצות הברית בבריכה? לא! ב-1896 נסע שחיין אמריקאי בודד בשם גרנדר וויליאמס למשחקים האולימפיים הראשונים. ואחרי שעשה את כל המסע מבוסטון הגיע למפרץ פיראוס, שם נערכו התחרויות בים שהיה קר מאד. הוא קפץ למים ומיד יצא כשהוא אומר ״המים קפואים״. לא נרשמה לו תוצאה, הוא חזר למלון ונסע הביתה.
