בכל מקום: את הילה סעדה אתם מכירים מהמסך הגדול והקטן, מתפקידים בולטים שבהם שיחקה בקולנוע ובטלוויזיה. אבל לצד המשחק אחת האהבות הכי גדולות שלה היא מוזיקה, וכעת היא מצליחה לשלב בין העולמות עם תפקיד במחזמר חדש שיעלה בתיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי.
המחזמר "פרח השכונות" הוא חידוש של אודי גוטשלק, שגם מביים, למחזמר שכתב קובי אוז וכבר עלה בעבר בתיאטרון באר שבע, שבו משולבים שיריו. לצידה של סעדה משחקים, בין היתר, סוזנה פפיאן, אבי גרייניק, יגאל עדיקא, מוריס כהן, שיפי אלוני, אביעד בנטוב, שני ששון ושרונה אלימלך. על הניהול המוזיקלי והעיבודים אמון אלעד פרץ.
המחזמר, שיעלה ב־15 באוגוסט בהיכל התרבות פתח תקווה וימשיך לרוץ בכל הארץ, מגולל את סיפורם של יוסי ואורית, זוג משדרות שעתיד להינשא, אך למרות האהבה הגדולה השניים חווים פרידה כשאורית, שאותה הוא מכנה "פרח השכונות", החולמת להיות זמרת מצליחה, הולכת לנסות את מזלה בעיר הגדולה תל אביב והוא נשאר בשדרות, ובעקבות נס משפחתי מתחיל להתקרב לדת. בעודו מחפש את הדרך להשיב את אהובתו ולסדר את חייו הוא הולך לאיבוד, מתכחש לשורשיו ולמשפחתו, ומכניס את האנשים היקרים לליבו למערבולת.
"אני משחקת את אחותו של יוסי, סברינה, שיש לה סיפור אהבה עם סומו. הוא לא לומד ועושה לה הרבה בעיות כי היא רוצה להביא אותו הביתה לאבא ואמא", מספרת סעדה. "היא גם החברה הכי טובה של אורית, פרח השכונות, ומנסה לפשר ביניהם ולסדר שהאהבה שלהם תצליח".
את בעיקר מוכרת כשחקנית. עד כמה המוזיקה היא חלק מחייך?
"מוזיקה מאוד נוכחת בחיים שלי. שיחקתי גם במחזמר 'מרי לו' והשתתפתי בחג המחזמר, ובאופן כללי זה ז'אנר שמשלב את האהבות שלי: לשיר, לרקוד ולשחק. במקרה הזה, של 'פרח השכונות', מדובר במוזיקה ישראלית שגדלתי עליה, כי השירים של טיפקס הם חלק מפסקול הילדות שלי. בשנה הזאת, לא כקלישאה, הכל באמת מרגיש אחרת, כי זה חלק מהתרבות שלנו. זה לא שאני משחקת עכשיו במחזמר אמריקני, שגם לו יש מקום, אבל יש משהו מאוד מקרב ומאחד שאלה שירים ישראליים שכולם מכירים".
היא גדלה במגדל העמק, והסיפור על אמנית צעירה מהפריפריה שחולמת לכבוש את העיר הגדולה מוכר לה מאוד. "כנערה בת 15 הייתי נוסעת באוטובוס עם ארבע חברות ממגדל העמק לראות מחזות זמר בתל אביב, וההורים היו מכינים לנו סנדוויצ'ים. תמיד היה הורה מלווה שנוסע איתנו. היום אולי זה היטשטש, הכל קרוב ונגיש יותר, אבל בילדותי זה היה מאוד נוכח. אני זוכרת את הנסיעות לעיר הגדולה, בכל פעם שהייתי הולכת לראות הצגה או מחזמר בתל לאביב הייתי ניגשת אל מאחורי הקלעים ומצטלמת עם השחקנים, חולמת להיות שם, זה היה כל החיים שלי.
"כל הזמן חשבתי איך לגרום לכך לקרות. יש דרייב חזק כשאת באה מהפריפריה, לא הכל מובן מאליו, את לא גדלה מסביב לכיכרות התרבות, ויש משהו עוד יותר בוער. כיום, עם כל ההתפתחות של המקצוע, יש בי עדיין אותה ילדה קטנה שמרגישה את זה. זה לא נעלם. אני מתרגשת מכל דבר שקורה, יש בי עדיין את הנאיביות ואת התמימות הזאת. בתור ילדה הייתי כותבת פתקים לאלוהים בבקשה שאהיה שחקנית, והנסיעה לתל אביב היתה עניין גדול".
להעלות בתקופה הזאת מחזמר עם שירים של להקת טיפקס, שהם הכי שמחים בעולם – עד כמה זה נטען בשליחות ובמשמעות חדשה?
"יש תחושה חזקה של חיבור לקהל. בסוף נובמבר, אחרי שהתיאטרון היה סגור מ־7 באוקטובר, חזרנו בהבימה עם ההצגה שאני משחקת בה 'אביבה אהובתי', וזו היתה יראת כבוד לעלות על הבמה מחדש. כולם היו סגורים בבית, מזועזעים ממה שקרה, ופתאום המפגש הזה קרה שוב, ויש כבוד שהקהל הגיע ורוצה לראות תרבות.
"אם היתה משמעות לפני זה – עכשיו המשמעות כפולה ומכופלת. וזה מרגש, כל מפגש כזה מרגש. בקריאה הראשונה של המחזה הזה פתאום כל השירים מקבלים משמעות נוספת: 'סתם זה הכל סתם, מתיחה מסרט ישן… מרוב דמעות הראייה מתערפלת'. המילים המדהימות והמורכבות שקובי כתב פתאום נטענות ברובד נוסף. אנחנו מחוברים למדינה ולמה שקורה, ויש משמעות למפגש עם הקהל, ובמקרה הזה אנחנו מעניקים לו יצירה ישראלית ושירים ישראליים, וזה מה שמניע אותנו".
