בנג’מין סטיבנשסון, “כולם כאן ברכבת חשודים", תרגום: דנה אלעזר הלוי, כתר, 340 עמ’
מספר סופרים, בעיקר סופרי מותחנים (וגם סופר צללים אחד, ומו"ל וסוכנת ספרותית, וגבר שנעזר בבינה מלאכותית כדי ליצור – או לייצר – את רב־המכר של אריקה מתיסון הפיקטיבית, "אחת־עשרה האורגזמות של דבורה וינסטוק"), נוסעים ברכבת לפסטיבל סופרים באוסטרליה. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל למעשה זאת התחלה של ספר מתח מותח באמת.
קנאת סופרים, שנאת סופרים, חשבונות לא סגורים של סופרים, סופרים בסכנה, כמו ברווזים במטווח – הכל יש בחבילה הזאת, עוד לפני שיוצאים לדרך. ההנאה המרושעת מובטחת. כך למשל מתאר סופר אחד את עמיתו: "שמתי לב שטיפות בירה תלויות על הזקן שלו, כמו טיפות של טל על שרך ביער, או, אם להיות קצת פחות נדיב, כמו ריר על לסת של כלב מוכה כלבת. התקשיתי לפסוק אם הוא נרגש או שפשוט השתגע".
"סגנון כתיבה הוא כמו קעקוע", אומר סופר אחר ומוסיף, "יש הרגלים שלא נגמלים מהם לעולם". הקעקוע של בנג'מין סטיבנסון, אם כך, נאה בעיניי עד מאוד. "בגוף של מתים", הוא מהגג, "חסר משהו שקשה יותר להגדיר, כמו גומייה שאיבדה את הגמישות שלה. חסה נטולת פריכות. פרוזה בלי קול".
הכתיבה שלו לעולם לא מאבדת את גמישותה ופריכותה, והפרוזה שלו מהדהדת קול ייחודי בהחלט. נוכחנו בכל אלה גם בספרו הקודם, "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו", שבו נקלע אדם מן היישוב ששמו ארנסט (ארן) קנינגהם לסדרה של רציחות במשפחה המורחבת שלו, שלאחר מכן כתב עליה את הספר "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו" – המטא חוגג וההפוך על הפוך יעלוז. קנינגהם מגיע לרכבת אם כן כסופר של ספר אחד, אם כי לדעתו שלו (ולדעת רבים מעמיתיו התחרותיים, שלא יזהו פרגון גם אם ירדוף אחריהם עם מטאטא) הוא לא באמת סופר, אלא אחד שהתמזל או אתרע מזלו להיות עד לפשעים אמיתיים ואיומים, והעלה אותם על הדף. עובדה: הוא מתקשה לכתוב את ספרו השני, הבדיוני, אחרי שכבר קיבל עליו מקדמה נאה, והבדיחה הקבועה ברכבת היא שקנינגהם מקווה שיתרחש שם רצח אחד לפחות כדי שיהיה לו על מה לכתוב.
צחוק בצד, אבל הגרוע מכל אכן קורה, והעלילה מתחילה לדהור יחד עם הרכבת עצמה. כולם באמת חשודים, כולל קנינגהם עצמו, שהוא המספר שמסביר שלפי חוקי הז'אנר אסור למספר להיות חשוד (ובוודאי לא אשם), אלא אם כן הוא מספר לא־אמין, ואהובתו ג'ולייט, שאולי הסיפור הזה הוא בכלל הסיפור שלהם, כלומר סיפור אהבה. המתח גבוה, אבל ההנאה המרכזית היא מהכתיבה עצמה. "סופרים בסך הכל מקוששים ענפים וזרדים ואז מקווים שיבוא ניצוץ קטן ויבעיר מהם מדורה", מסבירה אחת הסופרות. פשע או רעיון לספר – האם יש הבדל ביניהם? תוהה דמות אחרת.
זירת רצח היא אתר אקזוטי אבל גם חלק מהחיים, והחיים כידוע לא תמיד זוהרים. "כולנו סולקנו בזריזות לתאים שלנו בזמן שהעובדים סידרו וניקו הכל. התיאור הזה אולי נשמע חסר לב, אבל גם אם גופה של איש מת היא עניין דרמטי ביותר, תמיד יש רגע שבו מה שקורה בפועל הוא שמישהו מגיע למקום עם דלי ומגב". וגם: "התנועות שלהם היו כל כך יומיומיות, כל כך מעשיות, כאילו הם לא סוחבים גופה של איש מפורסם אלא מכונת כביסה.
תמיד חשבתי שאני כותב דברים כדי שיהיה לי אחר כך קל להיזכר בהם. אבל במובן מסוים אני כותב כדי שיזכרו אותי. כשראיתי אותם מתקדמים בכבדות עם הגופה הבנתי שלא משנה על כמה ספרים השם שלך מתנוסס, כמה כותרים שונים פרסמת לאורך השנים, בשלב מסוים המורשת שלך תסתכם בגוש בשר שמונח בתוך כיסוי ניילון שחור". סטיבנסון (וקנינגהם) מדייקים בתיאורים ובבניית האווירה, וגם מבריקים עם משפטים כמו "נעץ באשתו מבט כאילו היא ציור מופשט" או "הוא אדם שמאמין שנעורים הם דג שאפשר לגלגל תמיד למעלה בעזרת החכה".
"חדר מלא באנשים שמבינים זה את זה", מהרהר קנינגהם/סטיבנסון לנוכח התכנסות הסופרים בבר הרכבת. "כתיבה היא עבודה נפלאה, אבל היא עדיין עבודה, ולפעמים נחמד להיות בחברת אנשים שחושבים כמוך שערימה של דפים היא עניין של חיים ומוות. כתיבה היא עיסוק בודד במיוחד, וגם אם סופרים רבים לא יודו בכך, חדר מלא באומללות משותפת יכול להיות מזור אמיתי. כמובן, אם הם לא הורגים אחד את השני. קבוצה של סופרים בחדר אחד היא תופעה שצריך למצוא לה שם. אולי פשוט קבוצת נחמה. קבוצת אהדה. מדובר בבית חולים מלחמתי למילה הכתובה".
"כולם כאן ברכבת חשודים" מסמן התקדמות ביחס ל"כולם במשפחה שלי הרגו מישהו" (בינתיים ראה אור גם "לכולם בכריסמס הזה יש סוד"). סטיבנסון נלחם בנטייה הטבעית שלו להתחכם יתר על המידה (הוא גם סטנדאפיסט פעיל, וכנראה נציג נאמן של ההומור האוסטרלי, חיה משונה כשלעצמה), ורוב הזמן מצליח, אם כי גם כשידו קלה על הדק ההצחקות הלוחצות מדי, זה עדיין עובד איכשהו. הוא מגלה הבנה לנפש האדם בכלל, ונפש הסופר בפרט, והסופר הנוירוטי המתוסכל, חסר הביטחון והנכלולי עוד יותר בפרט, ופורט במיומנות גם על נימי הרגש, שזה הישג בסביבה היתולית לכאורה.
נעים לבלות שעה קלה עם כל החשודים והחשודות שלו, ולהתענג על משפטים כמו: "ידעתי שהוא משקר. רויס אולי לא עסק במקצוע שלו הרבה שנים, אבל אין שום סיכוי שהוא החמיץ את הגוון הסגול של גשר האף של (…). הממחטות ההן בפח לא היו תוצאה של שימוש בסמים. מישהו נתן לו אתמול בערב אגרוף באף".
דמות משנה בספר, שתפקידה בדיעבד חשוב וגורלי יותר ממה שנדמה לה עצמה, חולמת להקים סוכנות חקירות שפותרת הכל, ובמילים אחרות: "אנחנו פותרים גם את מה שבלתי ניתן לפתרון!". זה עשוי להתכתב עם כותרת ספרו האחרון והמבדר של ריצ'ארד אוסמן, "אנחנו מפענחים רציחות". כל עוד יש חוקרים ובלשים כאלה, אנחנו יכולים לישון בשקט.
