אחרי ארבעה ימי ועידה תוססת ועם לא מעט הפתעות (הופעת אורח של אופרה ווינפרי) וניסיונות הפרעה (המפגינים הפרו-פלסטינים), נחתמה הבוקר (שישי) הוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, אילינוי, ובסיומה הפכה קמלה האריס למועמדת הדמוקרטית לנשיאות.
בניתוח ראשוני עולות חמש נקודות מרכזיות:
-
פוליטיקה זה כיף
בחודש של קמפיין, האריס הצליחה להביא איתה לא רק זריקת מרץ ואנרגיה לקמפיין הדמוקרטי שעד אז היה נראה מנומנם במקרה הטוב או מבוסס על התרעות מפני שובו של טראמפ במקרה הרע. האריס ומועמדה לסגנות מושל מינסוטה טים וולז הצליחו לגרום לקמפיין בכלל ולוועידה בפרט להיראות כמו משהו שנחמד לעשות.
באחד השיעורים הראשונים במבוא למדעי המדינה, פרופ' אבנר דה-שליט לימד שתי גישות לחשוב על פוליטיקה: פוליטיקה כתחרות על משאבים – "מי מקבל מה וכמה", או פוליטיקה כדרך להסדיר מחלוקות על ערכים – "איך מנהלים חיים משותפים". בוועידה הדמוקרטית הציגו דרך שלישית – פוליטיקה כתהליך לשיפור החיים של האזרחים.
כך למשל שר התחבורה פיט בוטג'ג', אחד הדוברים הכי רהוטים של המפלגה, דיבר על האופן שבו הפך להורה. המציאות שבה ילד נוצרי, הומו בארון ממדינה שמרנית כמו אינדיאנה, גדל להיות גבר נשוי לבחיר ליבו באושר ואב לשניים הפכה, לדבריו, "מבלתי אפשרית לאפשרית, מאפשרית למציאות, ממציאות לכמעט רגילה", אך ורק בזכות עבודה פוליטית מאומצת.
כשמשלבים מסרים כאלו באווירה התוססת של הקמפיין, הקלילות של האריס ו-וולז והשיר Freedom של ביונסה (עליו בהמשך) שהפך להמנון הקמפיין, אפשר בהחלט להבין למה הדמוקרטים עושים "קמפיין של כיף".
-
ארץ החופשיים
כשהקמתי את עמותת 'ליברל', רציתי לקרוא לה 'ארץ החופשיים' – חשבתי שלברך על החירות, כערך מקודש הן בארה"ב והן בישראל, יעזור לי עם קהלים דמוקרטיים. שורת שותפים מעבר לים הציעו לי להתרחק ממושגים כמו חופש ופטריוטיות, שהימין "חטף". "אני יודע למי אתה מנסה לפנות", אמר לי עסקן דמוקרט, "אבל אם תקרא לארגון שלך 'ארץ החופשיים' – אנשים יחשבו שאתה ארגון רפובליקני שמעריץ את טראמפ".
אבל כפי שהאריס אמרה בנאומה הערב: "אימא שלי לימדה אותי לא לתת לאחרים להגיד מי אני, אלא להוכיח לאחרים מי אני", והמפלגה הדמוקרטית בחודש האחרון מבצעת ריקליימינג מופלא למושג החירות. בנאומה הערב האריס הבליטה, גם אם לא בשמם, את שני מושגי החירות שהגדיר הפילוסוף ישעיהו ברלין: הן חירות שלילית, שהיא החופש מהתערבות חיצונית ומהגבלת היכולת להחליט – "חירות האישה על גופה", "החירות לאהוב כפי שנרצה", והן חירות חיובית, שהיא החופש לרדוף אחרי הזדמנויות וחלומות – "לייצר כלכלת הזדמנויות", "להבטיח שגם עסקים קטנים יקבלו נגישות להון".
גם אהבת המולדת תפסה מקום מרכזי בוועידה. בלטו במיוחד דבריה של חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, דמוקרטית מניו יורק, שהאשימה את טראמפ: "אתה לא יכול לאהוב את אמריקה אם אתה עובד רק עבור העשירים". במהלך נאומה של האריס אפילו נשמעו קריאות U.S.A קצובות, במה שנדמה היה שהוא נחלתה של המפלגה הרפובליקנית בלבד.
האימוץ מחדש של הרטוריקה הלאומית והפטריוטית נועד אולי למצביעים "מתנדנדים", אך הוא בעיקר משמש לריכוך ההתנגדות של הרפובליקנים, כתגובת נגד לקמפיין של טראמפ על "הדמוקרטים ששונאים את אמריקה".
-
הפרו-פלסטינים נשארו בחוץ
החשש המרכזי של הדמוקרטים היה שהפגנות פרו-פלסטיניות, שחלק מהמשתתפים בהן הם יותר אנטי-ישראלים ואנטי-אמריקאים מאשר פרו-פלסטינים, יפריעו למהלך התקין של הוועידה. תרחיש האימים היה שחזור של הוועידה הדמוקרטית מ-1968. גם היא התקיימה בשיקגו, גם אז הנשיא המכהן לינדון ג'ונסון היה כה לא פופולרי עד שוויתר על הזכות לעמוד לבחירה מחדש, וגם אז ארה"ב הייתה מעורבת במלחמה מעוררת מחלוקת בצד השני של העולם. אבל ההבדלים בין וייטנאם לעזה זועקים לשמיים – וייטנאם לא הייתה מלחמת קיום ונהרגו בה עשרות אלפי אמריקאים, ואילו המלחמה הנוכחית היא על קיומה של דמוקרטיה יהודית בלב המזרח התיכון שנהרגו בה מספר בודד של אמריקאים בתקיפות בים האדום ובירדן.
החששות התבדו. המארגנים הפרו-פלסטינים דיברו על 150-100 אלף מפגינים, אבל הצליחו להביא לשיקגו אלפים בודדים בלבד, וברשת רצו תמונות של שלטים שהוכנו מראש ונותרו מיותמים. לא היו אירועים ששיבשו את מהלכה התקין של הוועידה. מושב אחד שעסק בזכויות הפלסטינים, שהתקיים בחדר צדדי וללא נוכחות של בכירים במפלגה, שימש כלי ל"שחרור קיטור".
הזעם בתנועה הפרו-פלסטינית גדול, והוא הלך והתעצם כשהבינו שתנועת ה-uncommitted (מצביעים דמוקרטים שסירבו להתחייב שיצביעו לביידן בגלל תמיכתו בישראל) לא תקבל משבצת נאום במליאה. רבים מהמפגינים שנשארו בחוץ לא טרחו להסתיר את כעסם, ודיברו על "killer Kamala" שחברה ל-"genocide Joe", באופן שרק ממשיך להעמיק את הפער בינם לבין המיינסטרים המפלגתי. אפילו טומי ויטור, כותב נאומים לשעבר של ברק אובמה ומנחה הפודקאסטPod Save the World המבקר תדיר את מדיניות הממשל הנוכחי בהקשרי עזה, אמר למפגינים: "אני אוהב אתכם, אתם צודקים, אבל לא ככה תשיגו מה שאתם רוצים להשיג".
-
ממשיכים להוביל
כצפוי, מדיניות חוץ תפסה חלק שולי יחסית בוועידה – בשתי המפלגות מגמת ההתכנסות של הפוליטיקה האמריקאית נמשכת. מי שדיברו על מדיניות חוץ, כמו הנשיא ביידן ביום שני וסגנית הנשיא האריס ביום חמישי, המשיכו את הקו המסורתי של מדיניות החוץ הדמוקרטית – פרואקטיביות בזירה הבינלאומית, מתוך מקום מבוסס עוצמה, גם צבאית, ומתוך מחויבות לערכים דמוקרטיים.
המשכיות הקו הזה מעניינת מכיוון שהיא מחזקת את ההערכה שהאריס אומנם מועמדת שמאלית בעמדותיה בזירת הפנים, אבל בזירת החוץ היא הרבה יותר במרכז. בהשוואה אליה, הסנאטור ברני סנדרס, עצמאי מוורמונט, היה מעוניין לקדם מדיניות חוץ שמחזקת מוסדות בינלאומיים ואת הדין הבינלאומי, מה שיבוא בהכרח על חשבון מדינות חזקות בעולם, ובראשן ארה"ב.
זהו הבדל מהותי בתפיסת החוץ של שני הזרמים הגדולים במפלגה הדמוקרטית, והוא נגזר מהתפיסות הבסיסיות שלהם לגבי כוח: הליברלים רואים בכוח פוטנציאל לשינוי חיובי ("force for good"), הפרוגרסיבים רואים בו מכשיר דיכוי ופוטנציאל להשחתה ("כוח משחית").
-
ישראל: ממשיכים בקו המוכר
כל דובר בוועידה שהתייחס למלחמה במזרח התיכון המשיך את הקו המוכר של הממשל – עסקת חטופים והפסקת אש "בדיבור אחד". האריס הרחיבה על המחויבות שלה לביטחון ישראל ולא חסכה בתיאור זוועות 7 באוקטובר, אך גם על המחויבות לעתיד טוב יותר לפלסטינים, תוך הרחבה על ממדי ההרס בעזה. שני צדי המטבע זכו לגל של מחיאות כפיים באולם.
בליל רביעי דיברו בפני המליאה רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין, הוריו של הרש גולדברג-פולין, אחד משבעת האזרחים האמריקאים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה. התשואות שזכו להן היו מקיר לקיר, והקריאות "bring them home" מילאו את החלל, ונתנו תשובה למי ששאלו לפני חודש, כשבוועידה הרפובליקנית הפגינו תמיכה כזו במשפחות החטופים, אם גם הדמוקרטים יעמדו בצד הנכון של ההיסטוריה. במקרה הזה לפחות, התשובה היא כן.
