כשהתותחים רועמים – יוצרים מתעדים את הטראומה | המלצות תרבות

"כשהתותחים רועמים המחות שותקות" קובע הביטוי העתיק ומתכוון לומר שמלחמה ויצירה אינן יכולות להתקיים בכפיפה אחת, ומגיע בעיקר ממי שדורשים להשתיק את הביקורת על הממשלה ועל הצבא בזמן מלחמה.

מאז טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, ניכר שתמונת המצב הפוכה לחלוטין. לאורך השנה האחרונה המוזות לא שותקות הן רועמות. אמנים ואנשי תרבות ממשיכים ליצור ומביאים לידי ביטוי את המחשבות והרגשות ביצירותיהם בתחום המחול, תיאטרון, ספרות, מוסיקה, אמנות ועוד, שמעבירים מסרים, מחאה, ביקורת, תמיכה, מזור ונחמה לקהל. כי אמנות היא כורח קיומי. בכתבה נתייחס לעבודות יצירה שנעשו במהלך המלחמה וחלקן ראו אור בימים אלה.

מחול Why Things Go Wrong להקת פרסקו

Why Things Go Wrong יצירת המחול של הכוריאוגרפית הצ'כית סילבה ספקובה נעשתה בשיתוף פעולה עם להקת פרסקו. מדובר ביצירה בועטת, חברתית ואקטואלית בתוספת ויזואליה ותאורה ייחודיים. הלהקה עבדה על היצירה עם הכוריאוגרפית במהלך המלחמה בתקופה מאתגרת בגלל הקושי לטוס מישראל וממנה.

היצירה משרטטת את הסיבה העיקרית בעטיה דברים רבים משתבשים בחיי היום יום שלנו כיחידים וביתר שאת כחלק מהחברה האנושית. באמצעות המחול העכשווי מועלה האופי הלא מוסרי של התנהגות אנושית מאתגרת, שלמרות  שיש המתעלמים ממנה, היא משפיעה על חייהם של הרבה אנשים. 

"היצירה נותנת קול להרגשה של רבים מאיתנו שחשים כי יותר ויותר אנשים חסרי מוסר וכבוד משתלטים על המרחב הציבורי.  ואף שאנשים מנסים לשמור על הגינות ומוסר הם מגלים שהרבה דברים משתבשים בחייהם בגלל אנשים  אלה. זה מתחיל באנשים שעוקפים בתור, חותכים בכביש ועד למוסדות הציבוריים ולמנהיגים" אומר יורם כרמי.

שיתוף הפעולה בין יורם לסילבה נתקל בקשיי מימוש בשל מתקפות הטילים על ישראל, טיסות שמתבטלות  ומוסדות תרבות משותקים. "הגעתם של האסיסטנטים של סילבה לארץ בוטלה מספר פעמים. כמעט הרמנו ידיים, לבסוף, בזכות תמיכה של גופי תרבות צ'כים הגעתה של סילבה התאפשרה לארבעה שבועות של עבודה מאומצת עם הרקדנים. היצירה מבוססת על היצירה המקורית של סילבה אבל נתפרה למידותיהם של רקדני הלהקה הישראלים ולישראל של היום".

30.1 | 20:30 | 
31.1 | 14:00 |
תיאטרון הבית ביפו 

ספרות

1 "מבחר ושירים חדשים" – מירון ח איזקסון

הסופר והמשורר מירון ח איזקסון מוציא  ספר שירה חדש "מבחר ושירים חדשים" (הקיבוץ המאוחד) שכולל שירים שנכתבו לאורך השנים וטרם ראו אור ושירים חדשים שנכתבו על האובדן האישי שחווה מירון ועל האובדן הלאומי והמדיני בעקבות אירועי ה-7.10 והמלחמה כמו גם על האירועים הפוליטיים והחברתיים שאיזקסון כותב גם במאמרים.

"הדם הַדָּם הַזְנַח. לֹא תָּפַסְנוּ אֶת סוּגוֹ הַנִּפְרָד לִהְיוֹת מַחְזִיק הַנְשָׁמוֹת, הוּא שֶׁאָנוּ זוֹרְמִים בּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹא נִשְׁפֵךְ עַל הָאֲדָמָה. הָזְנַח הַדָּם. בִּמְקוֹם שֶׁנִּטְמֹן בּוֹ רַעַל חָמוּר אַךְ נִשְׁלָט שֶׁיּוּכַל לְהַתְקִיף אֶת הַמָּוֶת, הִקְשִׁינוּ עָלָיו בִּלְחָצִים זָרִים. ‎חִפַּשְׂנוּ בַּגּוּף וּבַנֶפֶשׁ אֵיבָרִים מְעַנִינִים עַד שֶׁהִתְבָּרֵר שֶׁדַּוְקָא הַדָּם הוּא הָאֵיבָר הַדּוֹרֵשׁ אֶת שְׁמֵנוּ"…

"הדם הוא נפשנו. ואפשר להתייחס אליו גם כאיבר בפני עצמו. שפיכת הדם הוא סילוק איבר החיים מתוכנו. החל מאותה פורענות שהוטלה עלינו מעזה התחושה היא של דם מוזנח. 

בלא שמירת נפשנו מולדתנו ואנשינו אנו עלולים לאבד את השליטה על הדם. כל אחד ואחת מתוכנו מעצם היותו אדם הוא קרוב דם שלנו. ומי ששייך לעמנו ולמדינתנו הוא גם שותף לזרם הדם שלנו. אנו מחויבים לא להזניח את אחינו ואחיותינו כך שיותר לעולם לא יישארו להילחם על נפשם לבדם" אומר איזקסון.

2. "לראות את השמיים הכחולים" הדס קלדרון

הדס קלדרון, שורדת טבח שבעה באוקטובר בניר עוז, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו, הייתה לאחד הקולות הבולטים במאבק להחזרת החטופות והחטופים. בספרה היא מתעדת את שהתרחש: את שעות האימה שבהן שהתה לבדה בממ"ד, נלחמת בכל כוחותיה למנוע את כניסת המחבלים; את הגילוי כי שני ילדיה הצעירים, סהר וארז, ואביהם עופר, נחטפו לעזה, וכי אמהּ ואחייניתהּ נרצחו; את המאבק העיקש שניהלה להשבת ילדיה לביתם, והמשכו למען עופר ולמען השבת החטופות והחטופים כולם.

קלדרון מתארת בצורה ישירה וכנה את מחשבותיה ורגשותיה, את הרגעים שהניעו אותה לקום ולפעול בכוח ובעוז, בכל דרך אפשרית ובלי מעצורים, מול שועי עולם, מול ממשלת ישראל, בתקשורת בארץ ובעולם.

תיאטרון 

תיאטרון הסימטה

במהלך המלחמה עלתה בתיאטרון הסימטה ההצגה "אל תקרא לי פסטרמה" ובימים אלו עולה הצגה חדשה "קרועים". שתי ההצגות עוסקות בפוסט טראומה, חרדות והשפעה של מצב נפשי של החיילים, ועל משפחותיהם,ועל התפקוד בחיי היומיום.

1. "אל תקרא לי פסטרמה" – הצגה שמביאה לבמה את סיפורם האישי של היוצרים בני הזוג איתי ורותם וולמן. ההצגה חושפת את החיים של מי שסובל מפוסט-טראומה צבאית ואת האתגרים שהיא מציבה בחיי היומיום, בזוגיות ובמשפחה. 

שגיא (איתי וולמן), לוחם לשעבר, נאבק עם זיכרונות קשים המפריעים לתפקוד היומיומי,  כשגלי (זוגתו בהצגה) נאלצת לשאת בנטל הפרנסה, גידול הילדים, הטיפול בבית וגם להיות עוגן. כדי להציל את הזוגיות, שגיא מסכים ללכת לטיפול שמאפשר לו לקחת אחריות על חייו ולמצוא בעצמו מקום לפוסט-טראומה המתמשכת.

"בעקבות השבת השחורה ב-7.10 והמלחמה, רבים מתמודדים ויתמודדו עם פוסט טראומה. ההצגה גם מסייעת לאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, להכיר את הסיטואציות היומיומיות בהן היא באה לידי ביטוי: בזוגיות ובמשפחה ובמקומות עבודה" אומר איתי וולמן.

17.2 | 20:30 | תיאטרון הסימטה
אודיטוריום קאנטרי קהילתי גורן גולדשטיין
אהובה עוזרי, תל אביב יפו

2. "קרועים"- מחזה בנושא השפעת השירות הצבאי על נפשם של צעירים בתל אביב, המהווה משל על השפעת תהליכים חברתיים ופוליטיים כלליים על כולנו.

הרחק מהחזית, על גג תל-אביבי, ארבעה חברים  נאלצים לבחור: האם להישאר נאמנים למדינה או לעצמם, בין אהבה לאכזבה, בין חלום למציאות. הארבעה מתמודדים עם שאלות על נאמנות, חברות ותקווה. האם החברות תישבר תחת הלחץ? האם החלומות יתנפצו? מסעם של ארבעה צעירים שמחפשים את עצמם. "המחזה נכתב לפני המלחמה, ומתאר את הקונפליקטים הפנימיים והמורכבים שעומדים בפני חיילים בהם  מילואימניקים.

הוא חושף את המאבק בין החובה לשירות המדינה והרצון להגן עליה, לבין  הצורך לשמור על החיים האישיים ועל הנפש. המחזה מעלה שאלות בדבר ההשלכות הפסיכולוגיות של השירות הצבאי, על הקושי להתמודד עם חוויות קשות והשפעתן על היחס שלנו למדינה" אומר  אריה אלדר, במאי ההצגה.

9.2 | 20:30 | 
תיאטרון הסימטה
אודיטוריום קאנטרי גורן גולדשטיין
אהובה עוזרי תל אביב יפו

מוסיקה קלאסית – התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון

התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון עוסקת, מאז תחילת המלחמה, בחיזוק הרוח הישראלית. לאורך השנה הופיעה התזמורת בהרכבים קאמריים מצומצמים, בפני מפוני הצפון והדרום, תושבי המוא"ז אשכול, הצוותים הרפואיים, פצועי צה"ל ועוד, ועסקה בצורך התרבותי לעודד את הרוח והנפש. התזמורת בחרה לפתוח את העונה ה-36 שלה בקונצרט שסימל את השבר הגדול שפקד את ישראל ב-7.10.2023 ואת הדרך לתקומה מחודשת של אומה כואבת. 

במרכז הקונצרט, בו לקחו חלק משפחות שכולות ומשפחות החטופים, נגנה התזמורת בביצוע בכורה עולמי את 'דרום אדום' יצירה של חיים פרמונט, ששואבת את כוחה ועוצמתה מאירועי ה-7.10. היצירה כוללת שירים שנכתבו על ידי משוררים, בהם 'בלי דעת' מאת אלי אליהו, 'קדיש' שכתב אסף גור, "בארי" מאת עדי בלכמן-סופר ו"אל חנון" מאת המשוררת קדיה מולדובסקי. את השירים ביצעה זמרת המצו סופרן רונה שרירא כשברקע הוקרנו מילות השירים, ביצוע שלא הותיר עין יבשה בקרב הצופים.

"כששומעים את 'קדיש' על הבמה, מבינים שהמלחמה נמצאת בכל מקום- בשדה הקרב, במטה משפחות החטופים, בליבו של כל אזרח וגם על הבמה באירועי התרבות הגדולים ביותר.השנה  פתיחת העונה קיבלה פרשנות קצת אחרת" אומר עופר סלע מנכ"ל התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. 

אמנות

'שבעה באוקטובר'. אנו, מוזיאון העם היהודי

בתערוכה רחבת ההיקף "שבעה באוקטובר" מוצגות עבודות אמנות, יצירות דוקומנטריות המלווה במוסיקה ישראלית פרי יצירתם של 25 אמנים ואמניות אשר יצירותיהם עוסקות ומהדהדות את המלחמה ואת הימים הקשים שעוברים על החברה הישראלית והעם היהודי מאז ה-7.10. 

באומנים המציגים, גם אמנים שנחטפו או נרצחו בשבעה באוקטובר או בשבי, תושבי הדרום אשר הם ובני משפחותיהם סובלים מאובדן, חורבן וכאב המלחמה. 

יצירות מוסיקליות מקבלות גם הן ביטוי בתערוכה תחת הכותרת: 'בחזית הכאב'. בחלל הגלריה משמעים 40  שירים ישראליים שמזוהים כפסקול המלחמה. השירים אינם בהכרח חדשים, אך המלחמה טענה אותם במשמעות חדשה.

חלק מרכזי נוסף המשקף את תגובתו של עולם התרבות, מוקדש  ליצירה הדוקומנטרית. במסגרתו מוקרן הסרט "יומן מלחמה", שהוצג בתערוכה׳ עדות מקומית 23 ',  הכולל 300 צילומים שצולמו בנגב המערבי וברחבי הארץ החל מה-7 באוקטובר ובמהלך השבועות הראשונים של המלחמה.

באמנים המציגים בתערוכה, מרים כבסה עם היצירות 'תקווה רדיקלית' ו'העיקר עניינו הרקיע' המבטאות תפילה, אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר; סופי ברזון מקאי, אוצרת הגלריה בבארי שנחרבה  מציגה ארבעה תצלומים המביאים בכפיפה אחת חיות ועופות מן העולם האירופי ואובייקטים מישראל, בארי.

שי אזולאי מציג את  'ים של דמעות' ו'סופה' .שתי יצירות שצוירו לפני המלחמה; האוצרת והאמנית ד"ר זיוה ילין מציירת פנרומה של נופי בארי בגווני אדום ושחור המסמלים משפחתיות, חום ואהבה.

יונתן חצור ז"ל שתועד לפני שיצא אל הקרב בו נהרג, כשהוא מצייר בגיר את כלבו האהוב, אוסקר, על לוח בבית ספר בעזה. ועוד. "הימים הנוראים העוברים על המדינה והחברה בישראל מחייבים את כולנו לחשיבה מחודשת על האופן שבו אנחנו קוראים את ההיסטוריה, האמנות והתרבות שלנו. אומרים ש'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. העיסוק בהישרדות דוחק כביכול את הרעיונות, ההגות והיצירה. אבל במלחמה הזאת קרה ההפך.  אנו עדים לשיטפון בכל תחומי היצירה הישראלית" אומרת ד"ר אורית שחם גובר, האוצרת הראשית של אנו מוזיאון העם היהודי.

אוצרת ראשית: ד"ר אורית שחם גובר
אוצרות: כרמית בלומנזון, מיכל הומינר
אנו – מוזיאון העם היהודי | מוזיאון בתל אביב (anumuseum.org.il)

"קישוטי מלחמה 23-24" טל מצליח. מוזיאון תל אביב לאמנות

בשבעה באוקטובר, האמנית טל מצליח מכפר עזה היתה נצורה במשך עשרים שעות בממ"ד ביתה המשמש גם כסטודיו, עד שחולצה על ידי חיילים מיחידת שלדג.

אירועים מבעיתים אלו עומדים בבסיס הסדרה שהתפתחה בעת ששהתה מצליח בבית משפחת רום בכפר האורנים ובהמשך ביישוב הקהילתי מתן במזרח השרון, שם מתגוררת משפחת אחיה. מתוך תחושת התלישות ובהיותה במצב נפשי קשה, היא חזרה לצייר. כורח הנסיבות והיעדר החומרים הקבועים שנהגה להשתמש בהם- הובילו אותה לרכוש בחנות יצירה מקומית בדים וצבעי אקריליק זמינים, ולצייר  על בדים קטני ממדים. כך החלה פורטת בסגנונה הצבעוני והמוכר, ובאמצעות עולם דימויים סימבולי ואישי את אשר ראו עיניה והרגיש ליבה.

תחושת אי־ שקט תמידית אופפת את ציוריה המורכבים והעמוסים, של מלאכת  שכבות סבוכה הנובעת מטכניקה יחודית שפיתחה-משיכות מכחול קצרות ודקות המייצרות מקצבים חוזרים ודרוכים. טל מצליח מטמינה מילים ("חֻוּלַצְתְ"), משפטים ("הם מקיפים אותי מכל מקום") וסיפורים קצרים, עליהם היא חוזרת שוב ושוב כמנטרות  המתחברות ללקסיקון דימויים קבוע המשלב דיוקנאות עצמיים, כלי נשק וכפות ידיים המתלכדים יחד לכדי עולם ציורי רבוד ורגשי. 

אוצר: עמית שמאע

עופר סלע, היו"ר היוצא של פורום מוסדות התרבות: "הטראומה של השבעה באוקטובר דרמטית כל כך בעוצמתה, בהיקפה ובתחושותיה, כך שהעשייה התרבותית לא יכולה היתה לעמוד מנגד. כזכור, הקרקע עליה צמחה המלחמה- היא המאבק המשפטי והפוליטי שאיים לקרוע את העם עד ה-6 באוקטובר, והיווה כר פורה ליצירה תרבותית. אני מאמין שחלק מתפקידיה המרכזיים של התרבות היא להוות מקור לנחמה עבור הציבור, וכך היה כאן מתחילת המלחמה, כשהציבור- שלא ידע לאן להוליך את הכאב והצער- הצליח למצוא נחמה קטנה באירועי תרבות שונים שלא פוחדים לגעת בכאב אלא ההפך- מביאים אותו למרכז הבמה" אומר עופר סלע היו"ר היוצא של פורום מוסדות התרבות.

מדוע יוצרים רבים פעלו כך?
"בתהליך היצירה עצמו, מוצא האמן ריפוי. הוא יכול להוליך את תחושותיו, כאבו או צערו למקום שמאפשר לו צמיחה מחדש. בימים שלאחר השבעה באוקטובר חיפשנו כולנו משמעות נוספת, דרך לתרום ולעשות למען האחר. אמנים רבים הגיעו למרכזי המפונים, לנקודות כינוס צבאיות, לבתי החולים, לכיכר החטופים-  כדי להעניק מעט נחמה. המלחמה שהביאה איתה אתגרים אדירים הביאה גם הרבה רגעים של נחת, בהם התרבות הישראלית  התגייסה למען הישראלים". 

האם ערכן של היצירות יישמר לזמן קצר או ארוך?
"יש יצירות שנועדו להעלות מודעות לנושא מסוים, הרלוונטי לימי המלחמה, לכן ערכן משמעותי רק בזמן אמת. לדוגמא, הקונצרט להעלאת מודעות לחובה להשיב את החטופים הביתה שערכנו בסימפונית הישראלית ראשון לציון. הקונצרט החד פעמי העניק תקווה ונחמה לרבים בקהל. לצד זאת, יצירות רבות, בהן תערוכות, סרטים, תיעודיים – יכולים וצריכים להיות רלוונטיים גם בעתיד בהיותם חלק מסיפור המסגרת של המלחמה. לתרבות יש תפקיד משמעותי גם בסיפור המלחמה, כפי שייכתב בדפי ההיסטוריה הישראלית". 

ומה עם פרספקטיבה הנדרשת כדי ליצור אמנות טובה?
"הנטיה היא לחשוב שיש צורך בפרספקטיבה כדי לעסוק בנושאים מורכבים או טראומטיים. אני מאמין שבאירוע הזה התשובה  תהיה קצת  אחרת. יש ערך משמעותי ליצירה הנובעת מתוך הרגעים הכואבים ביותר, אלה שקשה יהיה לשחזר אותם ממרחק הזמן. יש ערך לעשייה שמתרחשת במקביל למציאות, כי היא 'נהנית' מאותנטיות אדירה. לצד העשייה התרבותית של השנה האחרונה, אנחנו רואים שמעיין היצירה והתרבות ממשיך לנבוע גם היום, ויצירות שונות יוצאות לאור- מה שממחיש את השוני בין היוצרים והאמנים, כל אחד יוצר מהמקום שמניע אותו ובמבחן התוצאה – יש מקום לכולם".