גדלתי בבית שאפשר להגדירו מסורתי. הוריי עזבו קיבוץ דתי בגלבוע כשהייתי בן שנה, ועברו תהליך של חילון — בניגוד לחבריהם, שרובם נטו להתחרד"ל ולהתחזק דתית. אף על פי שהפכו לחילונים, המסורת המשיכה ללוות אותנו: צמנו ביום כיפור, שמרנו כשרות בפסח ופקדנו את בית הכנסת בחגים. למדתי בבית ספר חילוני, אבל תפיסתי היתה דתית: יש אלוהים, אנחנו בני העם הנבחר, והוא ציווה עלינו לקיים מצוות. אם לא נקיים, ניענש. אומנם היה מותר לעתים קצת "לחפף", למשל בנסיעה בשבת, אך הקונספט הבסיסי של שכר ועונש היה ברור והאמנתי בכל לבי בקיומו של אל חזק רואה כל.
בגיל 16 התרחשה תפנית משמעותית: פגשתי חונך, סטודנט לפסיכולוגיה, שסייע לי בהכנת שיעורי בית, בין השאר גם בתנ"ך. בשיחותינו על אלוהים ומשמעות האמונה נתקלתי לראשונה באדם שמגדיר את עצמו אתאיסט. זו היתה טלטלה. אני נאחזתי באמונה, והוא חשף אותי לרעיונות פילוסופיים, להוגים ולתפיסות ספקניות ורציונליות. התחלתי לקרוא, לחקור ולהטיל ספק בכל מה שהאמנתי בו. לאחר כמה חודשים נפרדתי מאלוהים ויצאתי לדרך חדשה.
אחד הטקסים שבהם התחלתי להטיל ספק היה ברית מילה. ועדיין, אפילו אותו סטודנט אתאיסט תמך בברית מילה מבחינה רפואית, בטענה שמדובר בפרקטיקה בריאותית חיובית. זה נתפס בעיניי כעובדה, גם אם עדיין עורר בי ספקות, בעיקר כי עמים רבים אחרים בעולם אינם נימולים. עברו כמה שנים, עד שב־1996 התפרסם בעיתון הרפואי הבריטי היוקרתי "British Journal of Urology" מאמר תחת הכותרת: "Fine-touch pressure thresholds in the adult penis". המחקר בחן את רגישות איבר המין הגברי ומצא כי העורלה — ובייחוד חלקה הפנימי — היא אחד האזורים הרגישים ביותר ללחץ. מסקנת המחקר היתה ברורה: הסרת העורלה פוגעת בתחושתיות. הדבר חיזק בי את ההבנה שהטענה על היותה של העורלה "מיותרת" אינה נכונה רפואית, ושמדובר באיבר פונקציונלי ומשמעותי.
"ברית מילה אינה נתפסת בעיניי כמעשה רפואי חיובי או טקס דתי לגיטימי, אלא כאקט ברברי הפוגע בזכויות הבסיסיות של הרך הנולד — מעשה אלים שמנוגד לכל ערך מוסרי"
מאז ברית מילה אינה נתפסת בעיניי כמעשה רפואי חיובי או טקס דתי לגיטימי, אלא כאקט ברברי הפוגע בזכויות הבסיסיות של הרך הנולד — מעשה אלים שמנוגד לכל ערך מוסרי של כיבוד הגוף והאוטונומיה האישית. לימים כתבתי כתבה בנושא, שסקרה גם ממצאים נוספים ואת משמעותם החברתית והרפואית. ניסיתי לפרסם אותה, מתוך אמונה שמדובר בנושא חשוב, אך בכל מקום נתקלתי בסירוב שלווה בטענות שונות ומשונות: הנושא שולי, הוא לא מעניין אף אחד, הוא רגיש מדי, וגם שבכלל עדיף "לא לפתוח נושאים כאלה בציבור". הממסד העיתונאי, שהאמנתי שהוא אמיץ ופתוח, בחר להדחיק. הייתי מאוכזב ומתוסכל אבל לא ויתרתי, ובסופו של דבר הפכתי את הכתבה לסרט דוקומנטרי ששמו "הקונצנזוס הברברי — ברית מילה", שהוקרן בערוץ 2 במסגרת תוכנית התעודה "Zoom".
גם זה קרה רק אחרי מאבק: ראש הרשות השנייה אז, מוטי שקלר, דרש לצנזר חלקים מהסרט ולהוסיף קטעים שמציגים את העמדה התומכת בברית מילה. לטענתו, כדי לשדר את הסרט, היה צורך "באיזון".
סירבתי, לא מפני שהתנגדתי לריבוי דעות, אלא משום שלא היה מדובר בהשקפה, אלא בעובדות רפואיות. לבסוף הסרט שודר בשעה מאוחרת מאוד בלילה, כמעט בחשאי. חשבתי בתחילה שלא תהיה לו השפעה ושהוא יישכח, אך המציאות הוכיחה אחרת.
העליתי את הסרט ליוטיוב, ועם או בלי קשר אליו, יותר ויותר ישראלים יהודים החלו לשקול שלא למול את ילדיהם. כיום הנושא שהיווה אז טאבו מוחלט נהפך לחלק מהשיח הלגיטימי: יותר ויותר זוגות מתלבטים אם להזמין מוהל או לא, אם לערוך ברית מילה או לבחור בדרך אחרת.
גם כמתנגד אידאולוגי לברית מילה, כשנולדה בתנו הראשונה לא יכולתי שלא לשמוח על כך שנחסכה ממני הדילמה. שבע שנים לאחר מכן נולד לנו בן.
הפעם ההתלבטות היתה אמיתית וכואבת. בסופו של דבר החלטנו שלא למול אותו. החששות שעלו אצל משתתפי הסרט שלי הפכו לחששות אישיים: פחדתי שבני ייחשב חריג, שיצחקו עליו, שיתמודד עם סטיגמות בגלל הבחירה שלנו. כשהגיע לגן, גילינו שהוא לא לבד: היה שם עוד ילד שלא נימול, ולאט־לאט הכרנו עוד ועוד משפחות בסביבתנו שבחרו לוותר על הברית. כך, בצעדים קטנים, מה שהיה פעם החלטה חריגה הפך לאפשרות לגיטימית. למעשה טבעי.
בימים אלה, כשהחילוניות במגננה ועוד ועוד אזורים בארץ נהפכים ליותר מסורתיים ודתיים, אני גוזר מסיפור ברית המילה שלי מסקנה מעשית: אפשר להתעקש על הדרך החילונית. לא חייבים להתכופף. אפשר לשנות משהו שהיה באופן מוחלט מחוץ לקונצנזוס — ולהפוך אותו ללגיטימי.
אם בעבר איש לא העלה על דעתו שלא למול את בניו, הרי שהיום, בזכות ההתעקשות שלי ושל אחרים, זו בחירה אמיתית. יותר ויותר זוגות מתלבטים, בוחנים, ושואלים. לא כי הם מתנגדים למסורת באופן אוטומטי, אלא כי הם בוחרים לבחון כל מסורת לאור הערכים שלה ושלהם. הסיפור האישי שלי, שהחל בבית מסורתי ונמשך במאבק ציבורי חילוני, מלמד שבמציאות הישראלית, גם קונצנזוס עתיק יכול להיסדק.
