בזמן הנאום של נתניהו בקונגרס אושרו לפרסום שמות החטופים שגופותיהם חולצו מעזה. תמצית המציאות הישראלית בשעה אחת. הפער בין וושינגטון המעונבת לחמסין ולזיעה של רצועת עזה. זה היה נאום חזק, מלא אמונה בצדקת הדרך. חזק מכיוון שביטא עמדה לאומית ולא עמדה אישית – בדיוק מה שהיינו צריכים במלחמה הזאת מרגע שהתחילה. בעברית. פה. בבית. משהו שיסביר במילים את מה שהיה לנו כאן ב־7 באוקטובר.
ביידן נגד נתניהו: "המדיניות שלו בעזה היא טעות" // רויטרס
בנאום הדמיוני הזה נדרש היה חלק אחד, שלא מסובך לכתוב: "אני אחראי למה שהיה ולמה שיהיה. עכשיו נלחמים, תנו לי את הזמן. אחרי זה נקים ועדת חקירה ממלכתית שבה יבחנו את כולם, כולל אותי, ונלך לבחירות. כולנו אחים, נתאחד מול האויב". מילים שנדרשו לגיבוי מבית, לקצת אוויר בריאות. לצערי, זה מעולם לא קרה.
הנאום המצוין של נתניהו השבוע באנגלית הסביר את ישראל כלפי חוץ, אבל אנחנו זקוקים להסבר כלפי פנים. יש פה בארץ בלבול אדיר – בהנהגה וברחוב הישראלי. מנהיגות היתה אמורה לתת תחושה של סדר. להוביל. לשכנע. כשאין הובלה, הגורם היציב היחיד שנותן פתרונות הוא האזרחים שממלאים את הריק.
העורף, נשות המילואימניקים, המתנדבים והכוחות הלוחמים. הם אלה שנושאים נאומים בשטח, מבקרים את הפצועים ומשפחות הנופלים, אזרחים ולא מנהיגים פוליטיים מדברים על אחדות ועל יעדים. בלי גיבוי מהם, מהציבור, לא יהיה אפשר להכריע, להביא מלחמה לניצחון. מנהיגות היתה צריכה מלכתחילה להשקיע שם, לייצר תקווה הרבה לפני שמייצרים מחיאות כפיים בקונגרס.
יש פה המון ישראלים, ואני ביניהם, שמסתובבים כבר זמן רב עם תחושת כאב גדול, לצד הגאווה בהתגייסות של העם. זה התחיל בכאב על מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר. בושה על המכה שספגנו, אבל כבד על ההרוגים, ועכשיו הכאב על החזרה לישראל שמתפרקת בתוך הבית. יש פה מחרחרי שנאה מקצועיים, שעושים הכל כדי לנסות לייאש אנשים כמוני. הם לא יצליחו, אבל נתניהו צריך לעסוק בהם – לא בעצמו, ולעשות זאת בעברית.
יצירת אמון בבית קשורה בהכרח להצלחה שלנו מול אויבים מבחוץ. האויב זיהה את חולשת החברה הישראלית כהזדמנות לתקוף. מילים ונאומים לא מזיזים לו דבר. מנהיג צריך לזהות את החולשה הזאת כיעד לתיקון. שתי החזיתות קשורות זו לזו. הנאום באנגלית היה צריך לבוא אחרי מעשים ונאום בעברית.
היעד: טהרן
כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל איראן, כפי שהיא כיום, צריכה להיות מוכרעת צבאית. תיקון עולם תרתי משמע. הדרך היחידה שזה יקרה היא התגייסות של הצבא האמריקני והצי, לכן זה החלק הכי חשוב כיום ביחסים בינינו לבין בעלת הברית הגדולה שלנו. האמת המצערת היא שבוושינגטון נטשו את הרצון להשפיע באזור. הם בחרו בבדלנות, גם אם חלקית. להתרכז בבית, לברוח מעימות צבאי.
הלוואי שזה היה רק ביידן. הבריחה מעימות צבאי מחייבת לוליינות דיפלומטית. למרוח במחיאות כפיים מנהיגות ישראלית, שאחריהן זה נעצר. הפנטזיה הישראלית היא מתקפה אמריקנית נגד מתקני הגרעין, מוסדות השלטון, משמרות המהפכה ובסיסים צבאיים. ישראל בהתקפה כזו נמצאת בשוליים, סופגת ומגיבה במשורה כשצבא ארה"ב והצי האמריקני עושים את עיקר העבודה. הפנטזיה הזאת התקיימה במוחות של רבים במשך שנים, אך המציאות הפוכה.
איראן תקפה את ישראל ישירות במאות רקטות וכטב"מים אחרי שביידן אמר Don't. חיזבאללה תוקף את הצפון בעזרת נשק איראני, החות'ים גורמים נזק אדיר לבעלות ברית של ארה"ב, ומול זה התגובות רפות לחלוטין.
כל השחקנים שמאיימים עלינו תלויים כיום באיראן, אבל קל יותר להתעסק בשליח. כך, כשמדברים על החות'ים כמקור איום מוותרים על המציאות. החות'ים הם חבורת פרימיטיבים במדינה כושלת, שלא מסוגלים להדפיס ספרי לימוד ולהחזיק כלכלה בסיסית. איראן מספקת להם את אמצעי הלחימה, מפעילה אותם וקובעת את המטרות. הממשל האמריקני יודע זאת, אבל החליט להתעלם.
ביידן עשה לא מעט דברים למען ישראל. בתחילת המלחמה הצליח כנראה להרתיע את איראן וחיזבאללה מלהצטרף להתקפת חמאס. זה היה שיא התמיכה, אך מאז הוא נסוג שוב ושוב, ונטש את הצורך במעצמה שתייצב את המזרח התיכון. התפוגג בכל המובנים.
אין מה לשמור לו חסד נעורים כשמדברים על הצורך לשמור על מדינת ישראל. המבחן שלו עכשיו הוא מבחן התוצאה. אנחנו זקוקים לתמיכה חיצונית כדי שהעולם יהיה בטוח יותר. מאז שנות ה־90 ישראל מנהלת קרב דיפלומטי וחשאי נגד איראן, כשבראש החץ עמד נתניהו. הוא הראשון שזיהה, ואגב לעולם – בגישה שלו – לא יהיה הראשון שמודה כי נכשל.
7 באוקטובר הוא הצלחה איראנית. בזמן שבירושלים ספרו הצלחות בסייבר או מסמכים במרתף בטהרן, שם ספרו חימוש מדויק וכטב"מים. אחרי 50 שנה של הרתעה ומחשבה שלא ניתן להשמיד את ישראל מדינות האסלאם מסביב שינו גישה. זה לא מזיז להם שאנחנו משמידים את חמאס, ושהעזתים איבדו את כל מה שהיה להם. הם לא מתרגשים מסיכולים ממוקדים בחיזבאללה, גם לא מפגיעה בנמל ימי בתימן. דם הערבים יכול להישפך כמים מבחינתם. הם מבינים אך ורק כשזה נוגע בהם.
כדי להחזיר יציבות לאזור צריך להשמיד את משמרות המהפכה ומקורות המימון האיראניים. בדיוק כמו שזה נשמע – להשמיד. זה היעד היחיד שצריך לדחוף אליו בזירה הבינלאומית. העובדה שלא הגענו לשם אלא ל־7 באוקטובר היא מהות המחדל.
מה שמאפיין את ישראל לפני 7 באוקטובר הוא מנהיגות של תפאורה מלאכותית. לא רק נתניהו אלא כולם. מערכת פוליטית וצבאית שמכרה אוויר. כך גם בנושא האיראני. מנגד, מה שקרה החל מ־7 באוקטובר הוא אמיתי. אנשים באמת התגייסו, באמת נלחמו עם מה שהיה להם, באמת הצילו והפגינו ערבות הדדית. זו בדיוק מהות התקווה – היכולת לשנות גם כשזה נראה דמיוני.
פינה טובה: תמרה, אישה שבעלה עכשיו כבר בסבב שלישי של מילואים, כתבה לי השבוע על פרויקט שלה שהיא מבקשת לפרסם. בסבב הראשון של בעלה נהרג חייל בצוות שלו – נועם אשרם. תמרה חשבה מה היא יכולה לעשות עבור שלושת ילדיו בני השנה, שנתיים ו־7. היא התחילה לאסוף סיפורים עליו מבעלה ומהחיילים ששירתו איתו, והמחשבה היתה לוודא שכשהילדים שלו יגדלו הם יידעו כמה גיבור הוא היה ואיך נלחם עבור כולנו.
"חשבתי שאני יכולה להרחיב את זה לכל ילד או ילדה שאיבדו הורה במלחמה הזו. הקמתי אתר ועמוד אינסטגרם והתחלתי לאסוף סיפורים וזיכרונות על אלו שנפלו מאלו ששירתו איתם, כדי שכל ילד יגדל עם סיפורים על ההורה גיבור־העל שלו. כל סיפור שאני מקבלת נכתב בכתב יד ומוכנס לתוך קופסה שאני מעבירה למשפחה לפני האזכרה. אספתי לא מעט כבר, אבל אני ממש רוצה שכל משפחה תקבל ערימת מכתבים עמוסת סיפורים וזיכרונות".
תמרה ביקשה להפיץ את הפרויקט ולבקש מכם לכתוב וללקט זיכרונות לנופלים. להצטרפות היכנסו לאתר: rememberwithletters.co.il או באינסטגרם "מכתבים לזכרם".
