המילה הכי בולטת בראיונות שערך מנחה הפודקסט הפופולרי בעולם, ג'ו רוגן, עם שני המקורבים לטראמפ, סגן נשיא ארצות ג'י די ואנס והאיש העשיר בעולם אילון מאסק, היא אמייזינג (Amazing) – מדהים. שתי השיחות הארוכות (כ-3 שעות כל אחת) נעות בחופשיות על נושאים רבים, ומה שהדהים אותם לרוב הוא החשיפה של מידע שלשיטתם מושתק על ידי תקשורת הממוסדת.
המרואיינים מחליפים עם רוגן מידע על מגוון סוגיות – סמים, חיסונים, כלכלה, מזון, בריאות, יחסים בינלאומיים, הפלות, רווחה ותקשורת. החלפת מידע היא אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את השיחות שנוגעות ברובן פחות לעמדות, ויותר לערעור על אמיתות מקובלות וקביעת עובדות חדשות. הם מעלים אנקדוטות, מציינים נתונים, ונדהמים שוב ושוב מהפער בין המידע שהם מחזיקים, לבין הגרסה הרשמית או המוסמכת של הדברים.
למרות שמדובר כאמור בפודקסט המצליח ביותר בארצות הברית, על השיחה שורה אווירה מחתרתית. חלק נכבד מוקדש כמובן לצביעות של המפלגה הדמקרטית, ושל התקשרות. מאסק ורוגן מדגישים את חשיבותו של הטוויטר כטכנולוגיה תקשורתית חברתית חדשה שנועדה להחליף את התקשורת הממוסדת. הם לא מסתפקים בהפניית הציבור לכלי תקשורת אחרים, הם קוראים להפסיק להסתמך על כל סוג של תיווך ולבחון תמיד את חומר הגלם עצמו.
דרך שיחות אלה אפשר, אולי, להבין לאן נעלם המושג 'פייק ניוז' שהיה כל כך מזוהה עם עלייתו של טראמפ ב-2016. אז זה היה מושג דו משמעי: בשביל טראמפ הוא נועד לתקוף את רשתות הטלוויזיה הגדולות. בעבור מתנגדיו, המונח שימש כתגובה לדיסאינפורמציה שפיזר טראמפ בעצמו. אלה היו חילופי מהלומות על הנדל"ן המוגבל של המרחב הציבורי.
האהדה לטראמפ נחה כנראה במידה רבה על תחושה של רבים ש'יש משהו בדבריו'. לא תמיד בטענה הספציפית, אבל ברגש הכללי שזו לא האמת; שהתעשייה, שמתיימרת לתווך בין הציבור שיושב בביתו לבין העולם הגדול שבחוץ 'לא עושה את זה נכון'. זה משבר שחוצה מעבר לרובד החברתי והפוליטי אל המישור ההכרתי לשאלות קיומית: מה אמיתי? איך ניתן לדעת שמשהו הוא אמת? וברמה המוסדית – מי יוצר אמת?.
זאת הסיבה שבגללה מאסק קורא לציבור להיעזר בחושים ובתחושת הבטן שלו: אם משהו לא 'מרגיש' לכם אמיתי, כנראה שהוא באמת שקרי. האמת היא מה שנקלט באופן בלתי אמצעי, והאדם הוא המוסמך להבחין בין אמת לשקר. בתוך עולם מורכב, כאוטי ומסואב יש משהו חזק בהצעה הזו. היא מעניקה ליחיד עוצמה, מחזירה לו ריבונות ואותנטיות.
הפייק ניוז היה שייך לתקופה שמדובר היה במאבק על נדל"ן מוגבל. מאז התמונה השתנתה. התנועה שהוביל טראמפ לא הקימה רשת מתחרה ל-CNN, אבל יצרה 'תקשורת שמנגד' – רשת של פודקסטים, רשתות חברתיות, ערוצי יוטיוב, טוויטר, ערוצי תקשורת אינטרנטיים ועוד. מוסד חדש לבירור המציאות וקביעת עובדות.
זו אינה תמונת מראה של המוסדות הקיימים, וגם לא תחליף. עדיין מי שהופכים סרטון של טראמפ מגיש צ'יפס במקדונלד'ס לאירוע לאומי, אלו ערוצי הטלוויזיה. אבל הם איבדו את המעמד העליון שלהם, והפכו לצינור נוסף של מידע.
את ההשפעות העתידיות של התהליך הזה קשה לשער. קיומה של תקשורת המונים, מדיום שמתווך בין הפרטי לציבורי, היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה. האפשרות של הציבור לדעת מה עשה ביידן בתור נשיא, תלויה לא רק במה שהם רואים בעיניים ומרגישים בבטן, אלא גם בפרשנות של האפשרויות שעמדו בפניו, ההחלטות שקיבל, ההשפעות שלהם. נדרשת עבודה מקצועית, מומחים, אנשים שאפשר להקשיב להם. אם אין דרך לתווך בין העולם הגדול שבחוץ ליחיד בצורה מהימנה; אם לשאלה מה קורה אין תשובה אחת, האם ניתן לקיים חברה דמוקרטית? אז לפי מה מצביעים בבחירות?.
בסופו של יום השאלה החשובה ביותר 'היא למה זה קורה?'. אבל כדי לענות לה צריך לשאול מי צודק? האם מדובר בתעשיית האמת מול תעשיית השקר?.
ברמה הבסיסית התשובה היא כן. התקשורת הממוסדת מחויבת יותר למתודיקה מדעית – כמו בדיקה שיטתית, פרסום מידע לא נוח, ביקורת, אתיקה, גילוי נאות, בחינה עצמית. היא מחויבת לעקביות, שיטתיות ואחריות. ישנם גם אינטרסים של הון ושלטון, מרדף אחרי רייטינג, ובכל זאת למתודיקה הזאת יש משמעות גדולה. אבל ברמה אחרת ושקופה יותק, התקשורת גם מייצגת עולם ערכים של אליטה ספציפית שהופכת את ערכיה לאמת מוחלטת.
כך לדוגמה, מי שמסקר כלכלה מזווית ביקורתית לא יכול שלא להבחין שיש נושאים בהם העובדות הן בעצם דעות, וכל ה'פלורליזם' מוגבל למסגרת הניאו ליברלית. כך בישראל – התקציב תמיד בזבזני, המגזר הממשלתי תמיד מנופח, הגרעון תמיד גדול מדי והעתיד של ישראל הוא רק הייטק. גם בנושאים אחרים. לא סתם אף אחד לא אתגר את תפיסת העולם שבה החזיקו ממשלות ישראל ומערכת הביטחון לפני 7 באוקטובר. לא סתם אנשים מרגישים חוסר אמון בכך שמה שהם רואים על המסך אכן מייצג את העולם כפי שהם חווים אותו בעצמם.
מי שראה את המונוליטיות הזאת, לא יכול להפסיק לראות אותה. ארשת הפנים הרצינית, המוזיקה הדרמטית, הנימה הפסקנית, כולם נראים כמו הצגה. על רקע זה אפשר להבין את הצורך ביצירת 'תקשורת שמנגד'.
אבל התוצאה, בכל מקרה, היא גרועה. רמת הדיון הציבורי נמוכה מאי פעם. ה'תקשורת שמנגד', בארץ ובעולם, מבססת את זהותה ואת תפיסת האמת שלה בעיקר על השתלחות חסרת אחריות. לצד כל זה, תהליך הולך וגובר של קיטוב חברתי מכה בכל הדמוקרטיות. מערכת הערכים הליברלית–אוניברסלית שהתעצבה בעשורים האחרונים, כבר לא מקובלת על כולם. אנחנו חיים בתקופה של שינוי.
לא משנה אם התהליך הזה נגרם מההתפוררות של המרחב הציבורי או שהוא הגורם לו, בטוח ששניהם ביחד מייצרים מתח פנימי אדיר. תרחיש של אלימות בתוככי החברה המערבית כבר לא נראה דמיוני. יש יחס הפוך בין רמת המורכבות הגוברות של העולם, לבין רמת השיח הציבורי הנמוכה.
יתכן שאחת התשובות העמוקות ביותר למצבה העגום של הדמוקרטיה, בישראל ובעולם, היא ביכולת לייצר מרחבי ציבורי מסוג חדש. כזה שיצליח להכיל פלורליזם עם אחריות, המחויב לבירור ציבורי ולאפשר לשינוי בו אנחנו ככל הנראה נמצאים להתרחש בדרכי שלום.
