"לא יודע מה זה לאהוב מישהי אחרת": הלוחמים שאיבדו בת זוג…

ניתאי, נבו וא' לא היו נפגשים לעולם אלמלא 7 באוקטובר. שלושתם איבדו במלחמה את בת הזוג שלהם, האהבה הראשונה שלהם שהייתה לוחמת בצה"ל. שלושתם, חיילים קרביים בעצמם, חולקים כאב משותף – כאב של לוחמים.

"זה היה החוט של הדיסקית של קאמיי, היא מאוד אהבה את היחידה שלה ואת הצבא", מספר ניתאי במפגש ביניהם, ונבו מראה: "לי יש שרשרת של הנסיך הקטן, זה ספר שעדי ואני מאוד אהבנו שמספר על תמימות ואהבה ונעורים". א' מוסיף: "לי יש שרשרת עם תמונה חרוטה שלי ושלה שמאחורה כתוב באנגלית ביחד לעד".

הצעת הנישואים ליד הקבר הטרי

שבוע לפני 7 באוקטובר, נבו ינאי התכוון להציע לבת זוגו עדי אודיה ברוך נישואים, בשדה כותנה ליד הבית שלהם. עדי הייתה צלמת חתונות ולכן ידע שיהיה לה חשוב שהפריים שמתעד את הרגע יהיה מושלם.

אבל רגע לפני שכרע ברך בשדה הכותנה, עדי זרקה הערה לאוויר שהאדמה כאן לא מצטלמת טוב והוא החליט לחכות. אבל הפעם הבאה שבה שלף את הטבעת היה מול קברה הטרי.

"הטבעת מאוד קטנה, לא נכנסת לי לזרת אפילו", הוא מדגים. "תמיד הייתי מסתכל עליה ומדמיין שאני מביא לה את הטבעת והתגובה שלה, איך זה יהיה עליה, על היד והאצבע שלה, ואני עדיין באותן מחשבות, אני לעולם לא אדע".

לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן

נבו ועדי הכירו בגן והתאהבו כשהיו בני 12 ומאז לא נפרדו. גם בצבא, כששירת כלוחם והיא כסמב"צית. אחרי הצבא נסעו יחד לטיול הגדול, וכשחזרו עברו לגור בבית החלומות שלהם – קרון רכבת שהוסב למגורים ביישוב ברקן. "אני 12 שנה בסטטוס מאוהב, לא יודע מה זה לאהוב מישהי אחרת. מספיק זמן להבין שזה הבנאדם לחיות איתו את החיים", הוא מצהיר.

"כתבה לי חצי שעה לפני שנהרגה"

עם תחילת הלחימה נבו גויס למילואים ועדי, שעוד לא הספיקה לחגוג את יום הולדתה ה-23, חיפשה כל דרך להתגייס למרות שלא קיבלה צו 8. בסדיר היא שירתה כסמב"צית באיו"ש ונבחרה למצטיינת מח"ט אחרי שפיתחה תוכנית להגנת יישובים. לבסוף שכנעה את אחד ממפקדיה בעבר לגייס אותה להקים חמ"ל אזרחי שיפקח על האירועים בשדרות. בדרך לחמ"ל בכניסה לשדרות פגעה רקטה ברכב שלה והיא נהרגה במקום.

"היא שלחה לי הודעה ממש חצי שעה לפני שהיא נהרגה, סלפי שלה שהיא בדרך ושהיא תדבר איתי כשתגיע לחמ"ל. ואז ראיתי הודעה בטלגרם שיש נפילה בשדרות עם פצועה אנושה ופצוע קשה. ואז אבא שלה מתקשר ושואל 'הצלחת לתפוס את עדי?', אמרתי לא. אמר לי 'טוב תעדכן אותי'. אני מתקשר והיא לא עונה. אני חוזר לבסיס, ואז תפסו אותי עם דמעות בעיניים בבסיס – 'מצטער לבשר לך' – ואז פשוט היה מסך שחור".

"השאירו ברכות שנראות כמו צוואה"

אושר שמחה ברזילי ז"ל שירתה כסמלת מבצעים בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. באותה השבת היא הייתה במשמרת בחמ"ל בנחל עוז עד שהמחבלים פרצו לבסיס. לפני הצבא אושר התנדבה במד"א, למדה בתוכנית למצטיינים לחקר המוח במכון ויצמן וחלמה להיות רופאה. היא וא' הכירו בבית הספר בגיל 13 והפכו לזוג לפני הצבא.

"חוף פלמחים זה המקום של אושר ושלי, היא מאוד אהבה לראות שקיעות, במיוחד בים", מספר סמל א', בן זוגה של אושר ולוחם ביחידה הרב-ממדית. "היא הייתה גוררת אותי לפה כל יום – 'יאללה, ערב, הולכים לראות שקיעה בחוף'. החלום שלי היה לכרוע כאן ברך ולהציע לה, חלום שלצערי כבר לא יקרה".

"הזוגיות שלי ושל אושר זו לגמרי הייתה זוגיות מהדור הקודם", הוא מספר. "פרידה אף פעם לא הייתה על השולחן, הסכמנו בינינו בהתחלה שפרידה לא תהיה על השולחן, לא מזכירים את המילה הזו, לא נותנים לזה אופציה, כי אנחנו יודעים שיותר טוב מזה אין".

בטירונות היא כתבה לו: "לחבר הכי טוב שלי, עמוד התווך שלי, האדם שהכי מבין אותי בעולם. הלוואי ויכולתי לשמוע ממך יותר. חוסר הוודאות מתי תהיה הפעם הבאה שאראה אותך הורגת אותי. הזמן שלי איתך אומנם קצר אבל הכי משמעותי בעולם עבורי. אני מתגעגעת אליך יותר מכל דבר בחיים וכבר רוצה לחבק אותך ולעטוף אותך מבלי לעזוב. נתראה בקרוב, אושר".

וא' אומר: "זה הזוי, היא השאירה כל מיני ברכות ואזכורים שנראים כמו צוואה" – ומראה פרק ביומן שלה שנקרא "הסוף". "תמיד ידענו שאם יקרה משהו כנראה יקרה לי בגלל התפקיד, אבל זה לא מגיע לה. היא הייתה שם בלי נשק, לא הייתה לה יכולת להגן על עצמה, היא לא עברה הכשרה קרבית – פשוט נכנסו ושרפו את החמ"ל", הוא אומר בכאב.

השיחה האחרונה במתקפה על הבסיס

את אותה השבת שניהם סגרו בבסיס – אושר בנחל עוז והוא בבסיס שלו ביחידה המסווגת. כשהתחילו הטילים הוא רץ למיגונית ואז הגיעה שיחת הטלפון. "הייתה לנו שיחה של 11 שניות, היא פשוט בכתה, ממש ייללה בשקט, והתחלתי לבכות, אמרתי לה 'מה קורה, מה איתך'. הבנתי שיש טילים ושאם היא בוכה זה כנראה לא סימן טוב – כי חוויתי איתה כבר ארבעה מבצעים בדרום ואין-ספור דברים וטילים והיא תמיד הייתה הכי רגועה והכי בטוחה ושקורה משהו מעבר. היא ניתקה את השיחה וכתבה לי בהודעות 'אני אוהבת אותך, תמסור לכולם, אני בסדר בינתיים, אני בחמ"ל' וזהו, ונותק הקשר".

"אני בשלב הזה כבר נופל על הרצפה, מתחיל לבכות, מרגיש שקורס עליי העולם. באותה השנייה הסמל שלי מגיע, מנער אותי ואומר 'רוץ תארגן את הציוד שלך'. בחיים לא חשבתי שאני אצטרך לעשות ניתוק כל כך אגרסיבי ואכזרי. אני עולה על ציוד וקופץ לתוך הסוואנה ואני מעביר את כל השבוע ביישובים בדרום, בעוטף, כשאני לא יודע מה קורה איתה. ניסיתי לברר, אף אחד לא היה עם טלפון, כולם השאירו את הטלפון בבסיסים, היינו עסוקים בלחימה".

"ביום שלישי הגענו לאחד המוצבים, אני רץ למילואימניק עם טלפון ואומר לו 'אתה חייב לעדכן אותי מה קורה עם מוצב נחל עוז, מה פרסמו'. הוא אומר לי 'אני לא רוצה להגיד סתם, אבל לפי מה ששמעתי כל מי שהיה במוצב נמחק, כולם נהרגו, השתלטו על המוצב והצליחו להבריח שתי סמבציות לאוגדה והן בסדר'. באותה שבת היו שתי סמב"ציות במשמרת – אושר ושיראל – אז 'ידעתי' שהיא בסדר. בשבת בבוקר הסמל שלי לוקח אותי הצידה, אני רואה את מפקד הבסיס והמפק"ץ שלי יושבים עם כיסא ריק באמצע, ואני מתחיל להבין מה קורה ואומר את המילה 'לא' 80 פעם. הם מספרים לי שהודיעו למשפחה שאיתרו את הגופה של אושר ו… שזהו בעצם".

"זה כנראה מה שהיא הייתה רוצה"

"את היית אהבת חיי ואת תישארי אהבת חיי לעולמים", אמר בהספד מעל קברה. "אם העולם היה פייר המצב היה הפוך. אני אוהב אותך הכי בעולם ומתגעגע עד אין סוף". לאחר שאיבד את בת זוגו הוא חזר ליחידה, לשלושה שבועות: "זה מוזר כי בשבילך העולם עצר לגמרי ומבחינת כולם העולם ממשיך. אתה מגיע לצוות של לוחמים לפני כניסה לעזה, עם אנרגיות ושירים והצוות הכי שמח בעולם, ואתה לא מסוגל לשמוע מוזיקה ומחייך".

"ביחידות המיוחדות יש מאצ'ואיזם דפוק כזה, משהו שלפי דעתי הוא לא נכון בכלל – 'תהיה לוחם, תהיה חזק, אל תבכה, ואל תראה רגשות'. אף פעם לא הסכמתי עם הדבר הזה – גבר אמיתי זה אחד שמספר, שמשתף ובוכה ואין עם זה שום בעיה. בסוף זה רק מראה כמה שאהבת אותה וכמה שהיא הייתה קשורה וקרובה אליך. בצבא אתה שם על עצמך מסכות. לאבד בת זוג זה דבר לא נורמלי, לא דבר שאמור לקרות".

"אני לא מסוגל לדמיין עולם שאני נמצא בו עם מישהי אחרת אבל בסופו של יום החיים חזקים מהכול", הוא מודה. "אני חושב שזה יגיע וזה יקרה ואני חושב שזה מה שאושר הייתה רוצה, כל כך כואב לי להגיד את זה אבל זה כנראה מה שהיא הייתה רוצה עם כל הקושי שבדבר".

"אמרתי 'היא תהיה חברה שלי'"

"אני התאהבתי בה, אני לא יכולתי לעשות כלום – זה לנצח", אומר סמל ניתאי רבוח, בן זוגה של קאמיי אחיאל ז"ל, לוחם בחטיבת הצנחנים. "בסוף השנה בתיכון היו לנו ריקודים ואני לא הרקדן הכי טוב בעולם, הייתי ממש גרוע אז היא באה להסביר לי. זה היה מביך כזה אבל היה איזשהו קליק. עצרתי את הריקוד, הסתכלתי עליה ואמרתי 'היא תהיה חברה שלי'. היא האישה הכי מעניינת שאי פעם הכרתי, האישה הכי מיוחדת שאי פעם הכרתי, האישה הכי יפה שאי פעם הכרתי. הייתי מדבר איתה על העתיד ועל איזה בית יהיה לנו, אני ראיתי את זה מאוד רחוק".

קאמיי, "אלוהית" ביפנית, זה השם שנתנו לה ההורים למרות שנולדה בישראל. היא הייתה אחות בכורה, תלמידה ורקדנית מצטיינת. היא שירתה כלוחמת ימית ביחידת סנפיר בגזרה הצפונית.

כשהיא אמרה לך שהיא רוצה ללכת לקרבי זה הפתיע אותך?

"היא לא אמרה לי שהיא רוצה להיות בקרבי. היא אמרה לי שאני אהיה בקרבי, היא אמרה לי שחבר שלה יהיה לוחם אז לי לא הייתה את האפשרות להתלבט אם להיות לוחם או לא".

"הייתה פעילות בצפון וחברה שלך נהרגה"

והוא מספר: "ב-6.10 הייתי אצלה בבסיס, זו באמת הייתה הפעם הכי ארוכה שהייתי אצלה. כאילו ידענו מה הולך להיות, ממש ניצלנו את הזמן יום לפני". למוחרת ב-7.10 ניתאי, לוחם בצנחנים, הוקפץ להילחם בעוטף. רגע לפני קיבל הודעה מקאמיי: "היא שלחה לי 'הכול טוב, אני עולה לצפון', זה היה יום מאוד מפחיד, הדאגה הזו שהחברה שלך עכשיו נלחמת בגבול לבנון. אמרתי 'אם עכשיו קורה לה משהו, אני מתחרפן'".

"חזרנו ממשימה בבארי באותו יום, הלכנו לישון באיזה מקום. בא אליי המפקד שלי בקול שקט, קרא לי ואני קפצתי, ידעתי שקרה משהו. הוציאו אותי החוצה. המ"פ והמפק"צ שלי הסתכלו עליי ואמרו לי 'הייתה פעילות מבצעית בצפון, בגבול לבנון, וחברה שלך השתתפה בפעילות הזו והיא נהרגה'". 

_OBJ

"קאמיי, סיימתי את זה בשבילך"

יותר מ-600 לוחמים נפלו מאז 7 באוקטובר, בהן 42 נשים. עמותת "הותיר אחריו חברה", שסייעה עד כה לאלמנות ללא טבעת, פתחה עכשיו גם את קבוצת "הותירה אחריה חבר" שמסייעת עם טיפולים פסיכולוגיים וקבוצות תמיכה גם לבני זוג של לוחמות.

"זה מה שעוד איכשהו מחזק, לזה אני מחכה במהלך השבוע – לשיחות האלה, לאנשים האלה", אומר נבו. וא' מסכים: "אתה יכול לדבר עם מיליון אנשים אבל בסופו של יום כשאתה מדבר עם מישהו שחווה את זה הוא באמת מבין אותך, הוא מרגיש מבפנים את הכאב הזה".

וניתאי משתף במפגש: "כשקורה לך דבר כזה, הדבר הראשון שאתה רוצה זה ללחוץ על כפתור ולהיעלם, אתה לא רוצה עזרה מאף אחד. עם הזמן אתה מבין שאין לך מה להפסיד. הם מאוד עזרו לי, מאוד". בבסיס הוא מספר: אני כאן כדי למלא את מה שהבטחתי לה, שאני מביא לה סיכת צלפים ושאני הכי איהנה בעולם בקורס. ההצטיינות שלי בקורס הזה זה לסיים אותו ולהגיד 'אוקיי קאמיי, סיימתי את זה בשבילך".

עדי ז"ל הייתה צלמת חתונות ונבו מצא דרך מיוחדת להנציח אותה: "הבנתי שפרויקטים זו אחלה של דרך להעסיק את עצמי, לרפא את עצמי".

התחלת להכין מקרמה לחופות של אחרים?

"כן, בעיתו ובזמנו זה אולי גם יהיה בחופה שלי. זה גם בין הדברים הראשונים שאבא של עדי אמר לי – 'אתה עוד תתחתן ואנחנו נהיה בחתונה שלך ונשמח'. באותו רגע לא הבנתי, בראש שלי 'על מה אתה מדבר? אני רוצה את הבת שלך, אני לא רוצה אף אחת אחרת'. אני לא מצליח לדמיין את זה, אני לא קולט את זה, אבל יכול להיות שזה יקרה".

תחקיר: מאי פכט

מצאתם טעות לשון?