כשאתם מסתכלים על וושינגטון הבירה, לונדון, ברלין, מילאנו, ונציה, סנט פטרבורג וערים רבות אחרות, אתם ודאי חושבים שהן תמיד היו ערים גדולות ומפוארות. אבל האמת היא שהערים הללו נבנו על ביצות. מסיבות אסטרטגיות, כלכליות ופוליטיות, האנושות בחרה שוב ושוב לפתח ערים גדולות דווקא במקומות הכי פחות מתאימים לבנייה. התוצאה: הישגים הנדסיים מרשימים לצד אתגרים מתמשכים שמחמירים עם משבר האקלים.
למה דווקה ביצות?
הסיבה העיקרית לבנייה על ביצות היא מיקום אסטרטגי: ביצות נוצרות בדלתאות נהרות, במפגש בין מים מתוקים למלוחים – נקודות מושלמות למסחר ותחבורה. אמסטרדם נבנתה על ביצות הנהר אמסטל, כי המיקום שלט על נתיבי המסחר לים הצפוני; ניו אורלינס, שנמצאת בחלקה מתחת לפני הים, שולטת על הפתח של המיסיסיפי; ג'קרטה נבנתה בדלתא ביצתית כי שלטה על מצרי סונדה ומסחר התבלינים.
הטכנולוגיות לבנייה על ביצה התפתחו לאורך אלפי שנים. בוונציה של המאה ה-5, תקעו מיליוני עמודי עץ מאלון ואשור לתוך הבוץ. העצים, מוגנים מחמצן מתחת למים, "התאבנו" והפכו לבסיס יציב יחסית. כנסיית סנטה מריה דלה סלוטה לבדה עומדת על יותר ממיליון (!) עמודים; באמסטרדם פיתחו שיטה דומה – בתים בני 400 שנה עומדים על כלונסאות עץ באורך 13 מטר, שחודרים דרך האדמה הרטובה הרכה לשכבת חול יציבה יותר.
סנט פטרבורג מציגה קנה מידה אחר של שאפתנות: פטר הגדול החליט ב-1703 לבנות בירה אירופית בביצות הנייבה הקפואות. 100,000 צמיתים ושבויי מלחמה מתו בבניית העיר, שוקעים בבוץ או מתים ממלריה. מיליוני של כלונסאות, מערכת תעלות מורכבת, והגבהת הקרקע ב-2-3 מטרים עם אדמה מיובאת יצרו את העיר המפוארת שאנחנו מכירים כיום.
הטכנולוגיות המודרניות מרשימות עוד יותר: במנהטן, שחלקים נרחבים ממנה נבנו על ביצות ומילוי, גורדי שחקים מעוגנים לסלע היסוד בעומק של עד 20 מטר; בטוקיו, שנבנתה על ביצת אדו, פיתחו טכנולוגיות עמידות לרעידות אדמה – בסיסים צפים ומערכות בולמי זעזועים שמאפשרים לבניינים "לרקוד" ברעש אדמה על קרקע רכה.
שקיעה לא רומנטית
אבל הבנייה על ביצה גובה מחיר כבד: ונציה שוקעת ב-2 מ"מ בשנה ומוצפת בקביעות, ולמעשה, חלקים רבים בה שאנחנו מכירים כיום נבנו על גבי חלקים ישנים יותר ששקעו יותר מדי מכדי “להציל” אותם; מקסיקו סיטי, שנבנתה על אגם טקסקוקו המיובש, שקעה 9 מטרים במאה האחרונה – חלקים מהעיר שוקעים 50 ס"מ בשנה, ומומחים צופים שעד סוף המאה תשקע העיר ב-20 מטרים; ג'קרטה, ששאבה מי תהום יתר על המידה, שוקעת בקצב של עד 15 ס"מ בשנה. 40% מהעיר כבר מתחת לפני הים, מוגנת ע"י סוללות שמתמוטטות בקביעות וגורמות להצפות תדירות.
בנגקוק מדגימה את המעגל ההרסני: בנייה על ביצה דורשת שאיבת מי תהום וייבוש, מה שגורם לקרקע לשקוע. השקיעה מחמירה הצפות, שדורשות עוד שאיבה ועוד בנייה. העיר שוקעת ב-3 סנטימטר בשנה, ועד 2030 חלקים נרחבים עלולים להיות מוצפים בקביעות.
שינויי האקלים מחמירים את המצב. עליית מפלס הים, סופות חזקות יותר וגשמים קיצוניים מאיימים על ערי ביצה. מיאמי, שנבנתה על ביצות האברגליידס, מתמודדת עם הצפות קבועות; ניו אורלינס, שאיבדה 2,000 קמ"ר של ביצות מגן מאז 1930, חשופה יותר להוריקנים, כפי שראינו באסון קתרינה לפני 20 שנה בדיוק.
פתרונות עתידיים נעים בין הגנה לנסיגה: הולנד, ש-26% משטחה מתחת לפני הים, משקיעה מיליארדים ב"חלל לנהרות" – החזרת אזורי הצפה טבעיים; אינדונזיה מתכננת להעביר את הבירה מג'קרטה השוקעת לבורנאו; ונציה בונה את פרויקט MOSE, שיכלול 78 שערי ענק שיחסמו הצפות.
הפרדוקס הוא שהביצות שניסינו לכבוש מתגלות כהגנה הטובה ביותר מפני שינויי אקלים. הן סופגות עודפי מים, מסננות זיהום, ומגנות מסופות. הערים שנבנו על חורבות הביצות מגלות עכשיו שהן זקוקות נואשות בדיוק למה שהרסו.
(הכתבה נכתבה בעזרת קלוד)
