מפעם לפעם עולה לחדשות שפורצת מחלת החצבת בארץ ואיתה לצד התחלואה – גם תמותה. מבלי להתמחות ברפואה וגם לא להתיימר בכך, החצבת הינה מחלה של פעם שלשמחת האנושות כולה נמצא לה החיסון המתאים. הפתרון ברור – להתחסן.
בישראל של 2025, כשמערכת הבריאות נגישה והחיסונים זמינים ובטוחים, העובדה שילדים עדיין מתים מחצבת היא מציאות בלתי נתפסת. מדובר במחלה שניתן למנוע אותה כמעט לחלוטין באמצעות שתי מנות חיסון פשוטות, ובכל זאת נמשכת מגמה מדאיגה של ירידה בהתחסנות. בעוד שבעבר כמעט כל ילד בישראל קיבל את החיסון בזמן, כיום פחות מתשעה מתוך עשרה ילדים מקבלים אותו עד גיל שש, ובאזורים מסוימים כמו ירושלים שיעור ההתחסנות נמוך עוד יותר.
מאחורי הנתונים מסתתרת טרגדיה אנושית. בהתפרצות של 2018–2019 נדבקו אלפי ילדים, ורובם המכריע לא היו מחוסנים. אז מתו בישראל תינוק בן שנה וחצי ואדם קשיש, שניהם קורבנות של היעדר חסינות בסביבתם. השנה חזרנו ונחשפנו למציאות כואבת, כאשר שני ילדים קטנים, בני שנה ושנתיים, נפטרו מחצבת מיותרת. כל מוות כזה הוא לא רק מספר אלא עולם שנחרב, משפחה שמתמוטטת, קהילה שמוכה הלם, מדינה שנושאת בעלויות בריאותיות וכלכליות, וחברה שנחלשת בחוסנה הפנימי.
יש מי שבוחרים לא להתחסן, לעיתים מתוך חששות אמיתיים ולעיתים מתוך בורות או השפעה של מידע כוזב. יש להתייחס לחששות הללו ברצינות, להקשיב ולהסביר, אך אי אפשר להשלים עם מצב שבו ספקנות פרטית הופכת לגזר דין מוות עבור תינוק שלא הספיק להתחסן או קשיש בעל מערכת חיסונית מוחלשת.
חופש הבחירה אינו יכול להתקיים כאשר הוא פוגע בזכותו של האחר לבריאות ולחיים. מה קיים בפועל? החיסון מומלץ ואיננו חובה, כאשר לוח החיסונים של משרד הבריאות כולל את חיסון החצבת בגיל שנה וחיסון דחף בגיל 6. החיסון חינם וזמין לכל ילד ללא כל תלות במעמדו הכלכלי. האכיפה מוגבלת ולמעשה לא קיימת דרישה כללית להתחסנות כתנאי קבלה למסגרות חינוכיות בניגוד לקיים במספר מדינות באירופה ובארה"ב. כמו כן, לא מוטלים קנסות או סנקציות אחרות על הורים שאינם מחסנים בדומה למתקיים באוסטרליה (שלילת קצבאות) וראוי לציין כי זכות הבריאות וקבלת טיפול רפואי נשמרת לכולם כמקובל בעולם.
נגזרת החובה של המדינה לא להסתפק עוד בהמלצות ובקמפיינים נקודתיים. נדרשת מדיניות רחבה הכוללת חינוך והסברה מותאמים לכל קהילה, מעורבות של מנהיגים חברתיים ודתיים, והשקעה מחודשת בטיפות חלב ובמערכת החינוך. לצד אלה חייבת לבוא גם אכיפה ברורה, החל במניעת כניסה למסגרות חינוך לילדים לא מחוסנים וכלה בהטלת סנקציות על סירוב עיקש. לא מתוך רצון להעניש אלא מתוך אחריות להגן על הציבור כולו.
הקריאה כאן איננה מופנית רק למדינה אלא לכל אחד ואחת. להתחסן זו לא רק החלטה בריאותית אישית אלא פעולה של ערבות הדדית, של סולידריות, של דאגה לאחר. בכל פעם שאדם בוחר להתחסן הוא מגן לא רק על עצמו אלא גם על הילד של השכן, על הסבא של חבר, על החברה כולה. בכל פעם שמוות מיותר מתרחש ממחלה שניתן למנוע, כולנו צריכים להביט במראה ולשאול את עצמנו אם עשינו די.
החיסון נגד חצבת הוא פשוט, יעיל, זמין ובטוח. הבחירה להתחסן היא בחירה בחיים, בחוסן הלאומי, ובאחריות מוסרית בסיסית. זה הרגע שבו עלינו כחברה להפסיק להסס ולפעול באומץ, כי החיים של ילד אחד, של משפחה אחת, של קהילה שלמה – אינם הפקר.
חוסן מדינתי אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של מדיניות מושכלת, שיתוף פעולה בין גורמים שונים והשקעה מתמשכת במשאבים אנושיים ופיזיים.
יאיר אבידן, עמית בכיר למחקר, מכון למדיניות ואסטרטגיה, IPS – אוניברסיטת רייכמן
