בפרויקט מיוחד של "מעריב" בדיוק שנה לאחר טבח שבעה באוקטובר, לואיס הר, תושב קיבוץ ניר יצחק, שנחטף ושוחרר במבצע חילוץ, משחזר את רגעי החטיפה ועד לרגעי השחרור: "ירדנו 40 מטר מתחת לאדמה, בחושך מוחלט".
"בשבת בבוקר שבעה באוקטובר היינו חמישה בני משפחה בביתה של קלרה מרמן, בת זוגי, בקיבוץ ניר יצחק. היו שם אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג ובתה מיאה. ב־6 וחצי בבוקר התחילו התרעות צבע אדום ויציאות של כיפת ברזל, לא כמו שאנחנו רגילים, זה היה חריג. נכנסו לממ"ד והתחלנו לקבל הודעות מחברים על מחבלים שנכנסים לבתים. לא הבנו מה קורה. היינו פשוט בהלם".
"הבנו שהם מתקרבים אלינו. שמענו שהמחבלים שוברים לנו את החלונות ונכנסים לתוך הבית, יורים לכל עבר, שוברים הכל. הם ירו לכיוון דלת הממ"ד. למזלנו היינו ליד הפינה של החדר והתכופפנו. בדיעבד זה מה שהציל את חיינו. כשהם פרצו את דלת הממ"ד ונכנסו פנימה, הם ירו כל הזמן. הכדורים עברו מעלינו ומהצד".
"צעקנו: 'לא לירות!’. המחבלים משכו אותנו בצורה ברברית והוציאו אותנו מחוץ לממ"ד. היו מחבלים בכל פינה בבית. הם ביקשו מאיתנו את המפתח של האוטו. דיברנו בינינו בספרדית והחלטנו לא להגיב ולא להסתכל עליהם. אחרי זה הם הוציאו אותנו לכיוון הגדר. את גבריאלה והבת של מיאה הם העלו לטנדר לבן ויצאו מהשער של הקיבוץ לכיוון עזה. זה היה בדיוק ב־11:12. אחר כך הם חזרו והעלו את פרננדו, קלרה ואותי לאותו טנדר".
"ישבנו בטנדר על נשק. חמישה מחבלי חמאס עלו לטנדר, לכל אחד היו שני נשקים. אחד תלוי על הצוואר והשני ביד, שאיתו הם ירו לשמיים וצעקו ‘אללה אכבר’. מסביב ראינו הרבה אזרחים עזתים לא חמושים שבאו לשדוד כל מה שאפשר מהבתים של הקיבוץ. ראינו אותם מסתובבים עם מחשבים וציוד שהם גנבו".
"הטנדר העביר אותנו את הגבול. ראינו שני אמבולנסים מעמיסים גופות של אזרחים ישראלים. את הגופות של המחבלים הם השאירו זרוקות, לא היה להם אכפת מהן. בדרך ראינו קבוצת נערים שאחזו במזמרות, והתחילו לעשות לנו איתן סימנים שהם הולכים להרוג אותנו. המחבלים מהטנדר לא נתנו לנערים להתקרב אלינו. המשכנו בנסיעה עד שהורידו אותנו בין הבתים בח'אן יונס והכניסו אותנו למנהרה.
"ירדנו כ־40 מטר מתחת לאדמה, בחושך מוחלט. התחלנו בהליכה מהירה, כמעט ריצה, כאשר יש שני מחבלים לפנינו, שני מחבלים בינינו, ושני מחבלים מאחורינו. הם דחפו אותנו כל הזמן וצעקו עלינו. חלק מאיתנו היו יחפים והיו שם אבנים, חול וכבלים. לפעמים המנהרה הייתה נמוכה והיינו צריכים לזחול. לפעמים הייתה מדרגה שהיינו צריכים לקפוץ מעליה. הלכנו בערך חמש־שש שעות. הליכה מתמדת, בלי לעצור. פתאום הם הוציאו אותנו אחד־אחד וראינו אור יום. הם העלו אותנו דרך מדרגות מברזל, כ־40 מטר למעלה. יצאנו לכיוון לול שהיה שם. המחבלים הכניסו אותנו לרכב, כשבקדמת הרכב ישב פרננדו, ומחבל הצמיד נשק לפנים שלו. היינו בטוחים שאנחנו באזור רפיח".
"בסוף הנסיעה הכניסו אותנו דרך שער לתוך בניין שנראה באמצע בנייה והעלו אותנו לקומה השנייה. הכניסו אותנו לבית של משפחה והחזיקו אותנו שם במשך יומיים. באותו יום אכלנו רק מאוחר בערב, לחמנייה עם חתיכות לוף בפנים. זהו. אחרי יומיים העבירו אותנו לבניין צמוד, גם בקומה שנייה, ושם נשארנו כל התקופה. בכל פעם שהיה נכנס מחבל חדש לבית, היינו מדביקים לו שם בספרדית כדי שנוכל לדבר בינינו מי נכנס, מי יוצא ולאן יוצא, בלי שהם ירגישו שאנחנו מדברים עליהם. אחרי 129 יום בשבי שוחחרנו".
